Tuesday, June 12, 2012

Sewing, round - תפירה, גלגול - 2012



אז איך ולמה בעצם אנשים מתחילים לתפור?


אומרים שהרעיונות האנושיים, הם משהו שמסתובב בעולם,ואם אדם אחד חושב על משהו, סביר להניח שמישהו אי שם בעולם חשב על זה גם (או שיעשה זאת בקרוב:)). יש אנשים שהמחשבה זו עשויה לדכא אותם, אך אני אוהבת אותה דווקא. איכשהו הרעיון של העולם כתודעה אנושית גדולה מרגיע ומנחם אותי. זה נחמד להיות חלק ממשהו גדול שיותר חכם מסך חלקיו.

התופעה של נשים שחוזרות לתפור היא כלל עולמית, והיא הולכת וגוברת בקצב מדבק, אם נשפוט לפי כמות הבלוגים וקהילות האינטרנט הנולדות, החוגים החדשים שנפתחים, או אפילו העובדה כי רבות מהחברות שלי התחילו לחשוב על כך לאחרונה.


אני חושבת שהדברים קשורים בכמה גורמים. ראשית מדובר בתופעה אנדרגראונדית, שנולדה מתנועה אנטי צרכנית מודעת פחות או יותר שמתרחשת בעולם. החנויות שלנו מלאות בבגדים, בכמויות עצומות, חלקם, אם לא כולם עשוים באיכות נמוכה, כידוע לנו- במדינות עולם שלישי, ואנו נאלצות לשלם מחירים גבוהים על דברים שאנו זורקות או (תורמות במקרה הטוב) בשנה הבאה.





אני זוכרת תופסת את עצמי לא פעם באיזה שיטוט תועה בקניון במחשבה על מה עושים אח"כ עם כל הבד הזה? כל העבודה האנושית שהושקעה בלעשות קולקציות אחרי קולקציות לא ממש קולעות, שאיכותן וערכן יורד אחרי עונה או שתיים, יקרות ופשוט גדולות מדי בכמותן מכדי שנקנה את כולן (שוב ושוב..). אני חושבת שהיצור ההמוני מייצר בזבוז נוראי, ובסוף עם כל השפע הזה אנו נותרות רעבות, או מלאות, אך לא בדברים המזינים באמת, כמו הגוף אחרי ארוחות ג'אנק פוד.


אולי מהסיבה הזו שוטף את עולם בזמן האחרון גל געגועים לדברים של פעם, וערכו של וינטאז' עלה לעין שיעור? אנחנו מחפשים את הדברים ששרדו במבחן הזמן, בעלי ערך רגשי, אולי קצת משמעות היסטורית, ואם אפשר גם כאלה שנעשו באהבה ובקפדנות, ע"י אנשי מקצוע שמיומנותם עברה מדור לדור (או לכל הפחות לא יוצרו בסין :)?..


הנוסטלגיה לדברים של פעם הולכת יד ביד עם החזרה למכונת התפירה. מעבר למיומנות הסבתות שחוזרת מתהום השכחה, אנשים מחפשים גזרות וינטאג', מגזינים ישנים, ספרי תפירה וגזירה, שלא נדבר על כפתורים, בדים וסרטים. בקיצור, אם יש לכם אימא ששמרה את מכונת התפירה ואת הספר משנות ה50, אתן בחורות עשירות.


הפן השלישי של התופעה היא המלחמה הפמיניסטית באידיאל היופי האחיד שנכפה עלינו מהתקשורת וממדפי החנויות, המייצר, מה לעשות, דימוי גוף שלילי. נשים רבות התעייפו להתאים את גופן למידות שמציעים להן, והן רוצות להתאים את הבגדים לגופן. נשים בעלות חזה גדול שמאסו בB-CUP הסטנדרטי, נשים מעל מידה 42, או כאלה במידה 42 שלא רוצות ללבוש מיני, החלו מחפשות לעצמן אלטרנטיבות. בהתחלה בחנויות וינטאז' ויד שניה, אח"כ בחנויות של מעצבים אינדיים (independed designers) באטסי או מודקלוף {שזה אגב האתר להתלבש בו כמו זואי דה-שאנל}:), ולאט לאט ולא בלי עזרה הדדית, עשרות הדרכות חינמיות שפרסמו בלוגריות, קורסים אינטרנטיים מהממים שנפתחו, ספרים טובים שיצאו, שיותר ויותר נשים בעולם תופרות ולא מסתכלות אחורה. 


*******

תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה, נכנסתי לפייסבוק ועיני נדדו לעבר כמה תמונות מהפקת בגדי הים החדשה של "לאישה". אז חוץ באמת מבגדי הים הנוסטלגיים (בא לי להגיד זה מתקרב, מתקרב..), המראות די קשים לצפיה. 




מה אני אגיד לכם, קצת אירוני שהן מחזיקות דגל שחור. אם הדוגמניות של שנות ה50, אליהן מנסה ההפקה הזו להחזיר אותנו שידרו חיות ותשוקה לחיים, כאן אני יותר במצב רוח של לוויה. השחור סמלי לרזון הקיצוני שלהן  ואם אתיחס לעצמי כאל לקוחה פוטנציאלית, אז המחשבה שעוברת בראשי היא שאני ממש לא רוצה להראות ככה, לא נראה לי שכיף להן, ולכן גם לא בא לי לקנות את בגדי הים שהן לובשות. אבל זו כל המטרה של הפקות אופנה, לא? כנראה שמשהו פה בכל זאת השתבש בתהליך.




אחרי התכתבות מעניינית עם אישה ובלוגרית אחרת, הבנתי שאני ורצה להוסיף עוד נקודה לדיוןקודם כל שיהיה ברור- אני בעד מגוון ושונות, ומעריכה אסתטית את כל הביטוים של היופי הנשי, גם הרזה. חלק מחברותיי הטובות! אימא שלי רזה!:) 

וגם אני היתי שם ומתישהו בטח אשוב, לפחות לתקופה.
אבל אני יודעת איזה השפעה הרסנית יש לאידיאל הרזה הזה על הדימוי העצמי של ילדות, וכמה נשים בוגרות מרגישות מודרות ולא לגיטימיות כשהן מסתכלות בקטלוגים מן הסוג. ואז אני שואלת את עצמי- למה? זו הרי הפקה לבגדי ים בסגנון רטרו,רובם שלמים,מאוד מחמיאים, למה לא לקחת דוגמניות מלאות יותר? למה לא לקחת כל מיני דוגמניות? 
זה מכעיס אותי שלא נשמע קולן של כל הנשים, נשים שאולי שכחו שהן הלקוחות, למען השם. אני כותבת  בצורה די חריפה, ואני לא רוצה לעדן את זה, כי אני מקווה שכשמישהו בתעשייה יתקל בפוסט הזה, ובבלוגים שדעה דומה מופיעה שם, יקרא ויקשיב.
זה לא מתאים יותר חברים, התקופה השתנתה. כדאי שנדביק את הקצב לא רק בטרנדים אלא גם במה שעומד מאחוריהם.


לסיום,כדי להדגים לכם את הנקודה שלי ולשפר לנו קצת את מצב הרוח, אשים לכם כמה תמונות של מרילין, גם בתקופה הרזה שלה אגב, אך תראו כמה מעוררת תאבון..








התכוונתי לספר לכם גם קצת על הנפשות הפועלות בעולם התפירה הוירטואלי, אך זהו, התעצבנתי, ולמען הסדר הטוב אמשיך בפעם הבא. 
stay tuned and please, go and eat something:)





2 comments:

  1. פוסט מעניין- תודה רבה! אני באמת מתחילה ללמוד תפירה שבוע הבא ונראה לי שאהנה מהבלוג שלך :) המשך יצירה נעימה ותודה על המידע שאת חולקת.
    עִנבל.

    ReplyDelete
    Replies
    1. ענבל, תודה לך על התגובה וברוכה הבאה לבלוג:)

      Delete

תודה לכל המגיבים :) I love reading your comments!

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...