Saturday, June 30, 2012

My white eyelet Italian summer dress -שמלת הקיץ האיטלקי שלי


היום אספר לכם  קצת על השמלה הלבנה שתפרתי לא מזמן. לבשתי אותה ביום חמישי האחרון, כשנבחרת איטליה ניצחה בחצי גמר ליגת האלופות (לא שאני רומזת שהאירועים קשורים..) ועל כן הפוסט יהיה מוקדש לה. :)

את הבד מצאתי בנחלת בנימין, בחנות שמתמחה בכותנה שמייבאים מהודו. כשראיתי אותו חשבתי על קיץ דרום איטלקי וענבים מתחת לכפות רגליים. 



                                       Scandal in Sorrento, 1955  

כמות הבד היתה גבולית, אבל לקחתי סיכון בכל זאת. בעיקרון כדי לחשב מהר בראש כמה בד צריך לשמלה, מכפילים את האורך הרצוי שלה (מהצוואר עד הברך, עד הקרסול) בשתיים, פלוס כמה סנטימטרים עבור המכפלת. כדי שזה יעבוד, צריך לשים לב שהבד שבחרתם רחב מספיק -מכיל את הרוחב שלכם פעמיים, פלוס כמה סנטימטרים עבור התפרים. 
במקרה של השמלה הזו החלק התחתון עשוי ממלבן רחב שמתאסף יחד, ולכן הבד היה צריך להיות רחב במיוחד. כשעושים חצאיות מכווצות כאלה בדרך כלל נהוג לקחת את רוחב האגן, להכפיל ב2- 2.5 , והוסיף קצת לתפרים. כאן זה קצת פחות מכפול 2, אך הסתדרנו. 




את הבד עם החורים הרקומים (eyelets) חיברתי לבטיסט לבן ותפרתי אותם כאילו היו שכבה אחת. במקום הבטנה שמציעה הגזרה, ציירתי לי רצועות עיבוד פנימיות (facings) אותן חיזקתי בפליזלין בד- אריג (woven fusible underlining). השימוש בשכבת בטיסט (underlining) אפשר לי בקלות לחבר את שולי הבד אליו, מבלי שזה יראה בחלק החיצוני של השמלה. 




הגימור של החלק הפנימי עשוי כמעט לגמרי בעבודת יד, גם הרוכסן ומכפלת, ואני מאוד גאה בכך. מסתבר שככל שמשקיעים יותר בשמלה- זמן, אנרגיה, סבלנות , כך היא הופכת ליקרה יותר (תרתי משמע:)). 



הגזרה של בורדה רחבה למדי והיתי צריכה להצר אותה כמה פעמים, וגם להעלות קצת את קו המותן, זאת על אף שבחרתי במידה שלי. תיאורטית יכולתי למנוע מעצמי את העבודה הזו אילו היתי עושה דגם (toil/muslin) מבד גולמי ובודקת כיצד הדברים יושבים. אבל רק לעתים רחוקות אני עושה זאת.
בדרך כלל אני עושה מדידות עם הגזרה מנייר (the old "vintage" way), ובודקת כיצד קוי האופנה ממוקמים. אחר כך לרוב אני אעדיף ישר לתפור, בהתחלה בתפר ארוך שאפשר לפרום בקלות (basting stitch) , כדי לעשות שינוים. את השינוים המשמעותיים אני ממסמנת בחזרה על הגזרה, על מנת לא לחזור על העבודה בפעם הבאה שאשתמש בה. 
הסיבה שאני לא עושה את הדגם היא לא רק עצלנות וקוצר בזמן. הרבה פעמים זה מסובך למדי למצוא בד גולמי שמחקה באופן מדויק את התנהגותו של הבד שנבחר לשמלה, ואפילו כמה אחוזי לייקרה באחד מהם עשוים להפוך את הההשוואה ללא רלוונטית. סיבה נוספת היא שזה חסכוני וירוק יותר בעיני - אם כבר תופרים משהו, אז לפחות ללבוש אותו :).



לסיכום, אני די מרוצה מהתהליך והתוצאה. השמלה יושבת טוב, והיא מיוחדת מספיק כדי שנשים ברחוב יסתכלו עליה כמה פעמים בשביל לזכור ולחפש בזארה. היא מאוד רומנטית, וסקסית.., אך על מנת באמת לזכות לכל התהילה שמגיעה לה היא תחכה לקיץ שלה באיטליה:) 



                                   Scandal in Sorrento, 1955



אני חייבת לכתוב פוסט שלם על האישה המופלאה הזו.. מדובר באחת ההשראות הגדולות שלי. גם על השמלה שהיא לובשת צריך לדבר, זו קונסטרוקציה לא פשוטה- כדי ששמלה תדגיש בצורה כזו את המותן, מבלי לגלות את המחוך מבחוץ. למישהי יש רעיון?


למי שמתעניינת בגרסה האנגלית של הסיפור, ניתן למצוא אותה ב-BurdaStyle. מעבר להיותה מקור טוב לגזרות, בורדה-סטייל זו קהילה חמה של תופרות ותופרים מכל העולם, שמגיבים ועוזרים אחד לשני, משתפים בגזרות, הדרכות או סתם חוויות, והיא מאוד מומלצת למי שמחפשת "בית" בתחילת דרכה היצירתית. 

לסיום, יש לי התלבטות קטנה לשתף אתכם בה.
החלטתי לכתוב בלוג בעברית, אך יחד עם זאת ברור לי שאני רוצה להיות בקשר גם עם הבלוגריות דוברות האנגלית שאני מכירה. לצערי הגוגל טרנסלייטור עדיין מאוד צולע, ולי פשוט אין זמן לתרגם את כל התכנים, וגם נראה לי שזה יהפוך את הפוסטים למסורבלים. 
אשמח לשמוע מה אתם חושבים- בעד ונגד בלוג עברי/אנגלי/מעורב.., וגם אם יש למישהו רעיון או דוגמא לבלוג דו לשוני מוצלח ומתפקד.

בנתיים שיהיה שבוע טוב,
כמה מהר נגמר הסופ"ש.. :)



Wednesday, June 27, 2012

Stuffed peppers & Sewing supplies - פלפלים ממולאים ורשימת קניות לתופרת המתחילה


הפלפלים:





המתכון שייך במקור לפ., אימא של בעלי, שהיא בשלנית מן השורה הראשונה. אני הפכתי אותו לשלי בכמה שינוים קלים, וכיוון שאני מאמינה בחופש קולינרי, אני בטוחה שאפשר לשחק איתו עוד הרבה. גם פירה הכינה אותו בהשראת הפלפלים הבולגרים שיעקוב, אבא של בעלי, אכל בנסיעתו.
אני חולה על פלפלים קלויים באופן כללי. כשיש לי כוח אני שמה אותם בתנור, מוציאה אחרי שעה, מקלפת, חותכת, מוסיפה קצת מלח ושמן זית. אם מניחים עליהם בולגרית או פטה, הם בכלל נמסים בפה.
פעם עשיתי אותו הדבר עם בשר ואורז, ויצא מעולה. כלומר לא בישלתי אותם בסיר גדול כמקובל, אלא זיווגתי בין המתכון של פלפלים קלויים לאורז ועוף שכבר היו לי.
אך הפעם מדובר במאכל צמחוני פר אקסלנס:
לוקחים בן זוג אחד וחתיכת דלעת. מבקשים ממנו לגרד אותה בזמנו הפנוי. למי שאין בן/בת זוג ועדיין רעבים, אין מה לעשות, צריך בנתיים לגרד לבד.. אבל לא להרבה זמן! חכו שהריח של הפלפלים יתפזר במסדרון, זה ימשוך הרבה מתעניינים:)
מערבבים אותה עם פטה/בולגרית/ (אני עשיתי חצי חצי עם רוקפור) וביצה טרופה בתפקיד הדבק
מכניסים את התערובת לתוך חצאי פלפלים (אני חושבת שעדיף אדומים, אך פירה, ששמעה שפרסמתי את המתכון, מתעקשת שיהיו ירוקים. לדעתה זה נכון יותר מבחינה צבעונית (ירוק והכתום של הדלעת..))
מלח, קצת שמן זית על נייר אפייה, ולתנור
45 דקות בחום בינוני+ (לנו יש רק מספרים על התנור- אז אני שמה על 7-8)
להוציא ולאכול. הדלעת נאפית בגלל שהיא מגורדת דק, הכול מתערבב שם עם הגבינה, הפלפלים למטה אפוים, רכים ומתוקים.. תענוג.
בתאבון!

וכעת לחלק השני, שאני מקווה שיהיה מעורר תיאבון לפחות כמו הראשון.


הרשימה של התופרת המתחילה:


1. מספריים לנייר ומספריים לבד. עם הנייר גוזרים רק את הגזרה, עם הבד רק את הבד:)
אופציונאלי אך מאוד נחמד-
א. מספרי זיגזג- הם מונעים פרימה של חלק מהבדים, אז למי שאין אוברלוק, או לא רוצה לעשות תפר זיגזג על הקצוות, זו אופציה קלה וזולה יחסית.
ב. גלגלות חיתוך (לי יש בשני גדלים 45 ו28) שהופכים את כל עבודת הגזירה להרבה יותר מהירה ונעימה. 
אני הסתדרתי מצוין רק עם שני זוגות מספריים במשך הרבה זמן ורק לאחרונה החלטתי לפנק את עצמי. מכיוון שהגלגלות מצריכות קניה של לוח חיתוך מתרפא (כמו בתמונה) זו הוצאה לא קטנה, אז עדיף לחכות קצת.
לוח חיתוך - ארטא נחת בנימין 83, מספריים וסכיני גלגלת - יוחנן סידקית, כפר גלעדי 17, ת"א.






2. סיכות למיניהן
אספתי כאן עבורנו את כל הסיכות שיש לי. התחלתי משמאל לימין. בהתחלה שלא הבנתי את ההבדל קניתי את הסיכות הפשוטות, עם ראשים מטאלים קטנים- אתן רואות שהן באות בקופסה עם כרית פרלון קטנה.
אח"כ קיבלתי ערכה שהרכיבה לי חברה, שכללה בין היתר קופסה קטנה עם מגנט וסיכות עם ראש פלסטיק. אלה סיכות טובות למדי, אך הן לא מחזיקות הרבה זמן והפלסטיק נמס מתחת המגהץ. היום אני משתמשת בהן לנייר.
הסיכות הכי טובות שמצאתי בנתיים בארץ (שמעתי שיש עוד יותר טובות בחו"ל:)) מיוצגות כאן בשתי הקופסאות מצד ימין. אלו סיכות גרמניות, עם ראשים מזכוכית. הקטנות משמשות אותי לרוב, ובגדולות משתמשים לבדים עבים יותר.
הן כמעט ולא משאירות סימנים על הבד, ואפשר לגהץ אותן חופשי.






אתן רואות כאן גם כרית סיכות שהכנתי מבד קטיפה שסבתא שלי, מירים (או מניה, כמו שנהוג אצלנו) רקמה. היא היתה אישה מוכשרת וחכמה מאוד, ואני זוכרת אותה בעוצמה רבה כי גרנו כולנו יחד, והיא היתה מטפלת בי באהבה גדולה. כל יום בשמונה בערב היתה לנו תוכנית ילדים שנקראה "לילה טוב קטנטנים", היו שם כמה בובות יד מדברות ואח"כ הראו חצי שעה של סרט מצויר. "נו פוגודי" למי שמכיר וחבריו. אז בזיכרון שלי אני יושבת על המיטה, בחדר שינה שלה ושל סבא, בוהה בטלויזיה והיא מאכילה אותי דייסת קוואקר. ואני שלווה.



הכרית בשבילי היא מין פיסה ממנה, מהידיים שלה, מהזמן והאנרגיה שלה, שעוזרת לי להרגיש אותה קצת יחד איתי. כשאני רואה את עבודת הרקמה הנהדרת שלה, אני גם מזכירה לעצמי מה זה סבלנות ואורח רוח אמיתיים, תבלינים כה חשובים במלאכת יד.

בצד ימין אפשר לראות את הכרית הקטנה ליד שאפשר גם למצוא ביוחנן. זה די נוח עד שמתחילים במדידות, אז אני תמיד נתקעת עם הסיכות איפשהו. אפשר גם להכין אותה לבד- בעזרת חתיכת בד, קרטון, פרלון וגומיה.



3. נייר שעווה להעתקה וגלגלת עם שיניים כהות
נייר שעווה.. כמה חיפשתי אותך:) בהתחלה גיליתי רק את הצהוב, הוא לא נראה על כל הבדים. כמעט והזמנתי אותך מארה"ב ואז גיליתי במרכז התפירה, נחלת בנימין פינת אחד העם, כמה בנאלי, ערכות של בורדה. בכל ערכה שני דפים גדולים- אדום כחול או לבן צהוב. לי יש את שתיהן, כל בד ונייר ההעתקה שלו:)
גלגלת אפשר למצוא כמעט בכל מקום, רק לשים לב שקונים את זו עם השיניים הקהות ולא החדות (שנועדה לתדמיתנות, שלב ב בתוכנית ). מה עושים עם שניהם? מניחים בין הגזרה לבד ומעתיקים את כל הסימונים. אני מקווה לעשות הדרכה מפורטת בקרוב.




4. גירים ועפרונות לסימון על בד

גם הם שייכים לאותה קטגוריה של העברה של המידע מהגזרה על בד. לפעמים סתם רוצים לרשום משהו קטן, או לחזק את הקו מהגלגלת. אני יודעת שיש גם טוש נעלם שחלק מהתופרות משתמשות בו, אך אני חוויתי טראומה קטנה עימו, ממש לפני החתונה שלי וקצת חשדנית לגבי הסגולות שלו.





5. הכלי שמשתמשים בו הכי הרבה במטבח התפירה- הפורם

מה אני אגיד לכן, תקנו ישר כמה. ככל שאני תופרת יותר, אני לומדת להיות יותר זהירה וסבלנית ועדיין אני משתמשת בו המון.
בכלל בתפירה יש משהו מחנך, שנוגד קצת את אופן ההתנהלות המודרני. היא דורשת הרבה סלנות ולומדים להנות מן התהליך, מן המלאכה, מן עדינות. תפירת קוטור, או "אופנה עלית"- אומרת שתופרים לאט, ביד, בזהירות, עם הרבה מדידות ביניים, ובסוף מקבלים בגד שכאילו יצא מבית דיור. זה כל כך כיף, כל כך ממלא ומספק, ששום קיצורי דרך לא ישתוו להרגשה הזו. ובכל זאת, כדאי לרכוש פורם, כי תמיד נחמד שיש דרך לתקן.



6. סרגלים

כאן אספתי את כל הסרגלים שלי, אבל למען האמת אפשר להתחיל מסרגל ישר פשוט. ככל שהתקדמתי חיפשתי כלים שיקלו עלי, ואני משתמשת היום בכולם, אך יותר לצורך תדמיתנות מאשר תפירה. הפעמים היחידות שצריך להתשמש בסרגל בתפירה מגזרה מוכנה היא כשעושים שינוים - מקטינים או מגדילים אותה, לפעמים צריך לאחד את הקוים  ולפעמים הקוים האלה לא ישרים אלא מעוקלים.
אם קונים, עדיף בארטא, נחלת בנימין, יש להם מבחר ומחירים יחסית שפוים (+15% הנחה לסטודנטים). מקור נוסף אפשר למצוא כאן. הכי טוב להתחיל מסרגל ישר- ארוך יחסית, ושקוף, וסרגל עקומה צרפתית (השני מימין). עם הסרגל המעוקל השני מציירים חצאיות ומכנסיים.





7. מגהץ אדים וכרית חייטיםבאנגלית tailor's ham- החזיר של החייט, בגלל הצורה הפסטרמית.
חשוב נורא לגהץ- או יותר נכון ללחוץ באמצעות מגהץ אדים על התפר ישר אחרי שתופרים, כדי שהבגד יראה מקצועי. את התפרים המעוקלים אנחנו מגהצים פתוחים על משטח שמדמה את הצורה העגולה שלהם. מכאן הדימוי :)
אני הכנתי את שלי לבד (מצד ימין לבד) אך לפני שעשיתי זאת השתמשתי במגבת מגולגלת (משמאל), גם אפשרי.




8. בובת דיגום

בובת דיגום זה שלב מתקדם יחסית, אך אני ממליצה לכל אחת. זו שרואים כאן, בדירה הישנה שלי ביפו, קנה לי בן זוגי היקר, מאחת מהחנויות ברחוב שלמה. היא עולה בסביבות 300 ש"ח, עשויה קלקר ובאה במידה קבועה של 38. מה שבדרך כלל נהוג לעשות- זה לפטם אותה עד למידה הנכונה ואז לכסות בבד סריג. לשם התחלה אפשר גם להכין בובה מא' עד ת', ראו הדרכה כאן. ולמי שרוצה להשקיע יש גם בובות דיגום מתכוונות. מעבר לפונקציונאליות שלהן, הן הופכות את החדר לסטודיו ועושות חשק ליצור.




9. גזרה

יש כל מיני גזרות.. רובן מתחלקות ל3 קטגוריות: מעטפה (וינטאז' ועכשיות), מגזינים (בורדה, בורדה סטייל ודיאנה מודן (הגרמנים) בוטיק האיטלקי, פטרונס הספרדי ואחרים), וגזרות PDF להורדה. אני מקווה לתאר איך עובדים עם כל אחת מהן במהלך השנה, תוך כדי פרויקטים. זה צילום של בורדה מ2011, המתורגמת לרוסית, אך ניתן למצוא בארץ גם באנגלית (סטימצקי, צומת ספרים) פעם היתה אפילו מהדורה בעברית, אך היא נסגרה ב91, ככל הנראה התקופה שבה גססה התפירה הביתית בארץ.
מה באמת היה לתפור בשנות ה90? המיין סטרים היה מכוער.. ואני עצמי היתי בקטע גרנג'י, שלא הצריך תפירה, רק קריעה. 



בשנה שעברה החלו להוציא בארץ גם את גזרה עולמית, שאולי תמצא חן בעיני מישהי. לדעתי היא קצת מסובכת למתחילים, אבל בעברית ועל כן- אני מפרגנת מכל הלב.


10. בדים, חוטים, רוכסנים, כפתורים ומחטים






בד מוסלין (muslin fabric) זהו בד כותנה גולמי, או בד זול שדומה במאפיניו לבד שממנו נתפור את השמלה. כדאי תמיד להכין דגם ניסיוני (muslin או toil), ואני לעתים מעדיפה לעשות את זה מבד אופנה רגיל, ולא גולמי, כדי שאוכל ללבוש את מה שהשקעתי בו עבודה, ואז נגיד לשפר את הביצועים בפעם השניה שאני תופרת את משהו מהגזרה הזו. זה גם חוסך זמן ועבודה, וגם ירוק יותר לדעתי. כשמדובר בבגד מבדים יקרים, שלא סביר שתרצו להכין פעמיים, כדאי תמיד להכין דגם ניסיוני (מוסלין), זה עוזר לתרגל את כל הפעולות, התפרים המסובכים, והכי חשוב- לבדוק את ההתאמה של הבגד- the fit.

את הבד העיקרי- the fashion fabric, רצוי לבחור לפי ההמלצות של הגזרה. קיימים מאות סוגים של בדים, ולצערי הסוחרים שלנו בנחלת בנימין לא מבינים את מקצועם לעומק ממש, וגם אם כן לרוב לא יכירו את השמות האנגליים. לפעמים ימכרו לכם דברים לא איכותיים בהתחלה, ו"ידחפו לכם" בשיטות הים תיכוניות שלנו. רצוי להצטייד בחברה ובגישה מקצוענית כמה שיותר ולחפש את האנשים הכי הוגנים, שאתם מרגישים שמבינים הכי טוב את המקצוע שלהם. כל כולי תקווה שגל התפירה בארץ יביא לפתיחה של חברות קטנות ונעימות יותר, שאולי אפילו ימכרו בדים במשלוח, כמו שנהוג בחו"ל.


אני בכלל מקווה שבארץ אנשים יכנסו יותר לכל העניין הזה של היוזמה הפרטית ויבינו את הפוטנציאל האדיר שגלום ברשת. אולי גם שיפסיקו כולם לנהור לאוניברסיטה בשביל לעשות תואר במשפטים, פסיכולוגיה, קולנוע או תקשורת. כמה פסיכולוגים, במאים ועורכי דין יכולה מדינה אחת לספוג? (אני בעד השכלה כמובן, אך לא הפרגמטית, אלא להרחבת הדעת) הרשת מלאה בפרויקטים מעוררי השראה, אנשים שהתחילו עסקים קטנים מהבית, מצאו צורך, ענו עליו, היו מקוריים והחיים החזירו להם בהצלחה. זה נכון שאנחנו מתפתחים, ולא כל כך מפרגנים אחד לשני, אבל נראה לי שאפשר לשנות את זה. תגידו לי מה אתם חושבים.



כפתורי וינטאג'- אטסי
אחרי שמחליטים על איזה בד הולכים, מתאימים חוטים, כפתורים, גומיות,  פליזליןבדי בטנה (כותנה, בטיסט או ויסקוזה הם המועדפים עלי) וכו. כמובן צריך גם מחטים- לתפירה ביד, ולמכונה (דקים, עבים, ולבדי סטרצ'). את כל אפשר לקנות במקום אחד, ואני אוהבת את יוחנן. יש שם אישה נחמדה מאוד בשם אדית, שמעבר לאופי הארופאי שלה, היא ממש מבינה עניין.

11. סרט מדידה. איתו אנחנו מודדות את ההיקפים המושלמים שלנו:)

פה יש לי רק הערה אחת- שימו לב שאתן קונות אחד עם סנטימטרים בצד אחד ואינצ'ים בצד השני זה ממש קל לתרגם ככה.



טוב :)

כתבתי פוסט מקיף, ואני מקווה שהוא יעזור למי שבתחילת דרכה. חלק מהכלים כאן שייכים יותר למתקדמים, ככה שלא חייבים לקנות הכול ומיד, אלא להנות מהתהליך, וממחסור. אולי ככה לומדים להעריך..?

אני מרגישה שאני לומדת המון מבלוגים אחרים, אך בשביל לעשות את הדברים בדרכי בארץ, היתי צריכה ללמוד הרבה לבד. לתרגם, לחפש את החומרים הטובים, את בעלי המקצוע האדיבים והמקצוענים.. הרבה עבודת רגליים וניסוי וטעיה.


יש לכם עוד אנשי מקצוע/חנויות/ אתרים להמליץ?

מה הניסיון שלכן עם נחלת בנימין? מישהי הלכה לאיבוד? הוציאה את מיטב הונה? קנתה בד שנהרס לה אחרי התפירה?
או להפך-  אולי מכירה פינה קסומה?
אנא- שתפו והגיבו!

נ.ב. למי שרוצה לראות את כל הרשימה הזו מסודרת ומתורגמת, כנסו ללינק הלוח "המגירה שלי" בפינטרסט- http://pinterest.com/milenabella/my-sewing-drawer/.


יום מקסים  ובתיאבון!:)



Tuesday, June 12, 2012

Sewing, round - תפירה, גלגול - 2012



אז איך ולמה בעצם אנשים מתחילים לתפור?


אומרים שהרעיונות האנושיים, הם משהו שמסתובב בעולם,ואם אדם אחד חושב על משהו, סביר להניח שמישהו אי שם בעולם חשב על זה גם (או שיעשה זאת בקרוב:)). יש אנשים שהמחשבה זו עשויה לדכא אותם, אך אני אוהבת אותה דווקא. איכשהו הרעיון של העולם כתודעה אנושית גדולה מרגיע ומנחם אותי. זה נחמד להיות חלק ממשהו גדול שיותר חכם מסך חלקיו.

התופעה של נשים שחוזרות לתפור היא כלל עולמית, והיא הולכת וגוברת בקצב מדבק, אם נשפוט לפי כמות הבלוגים וקהילות האינטרנט הנולדות, החוגים החדשים שנפתחים, או אפילו העובדה כי רבות מהחברות שלי התחילו לחשוב על כך לאחרונה.


אני חושבת שהדברים קשורים בכמה גורמים. ראשית מדובר בתופעה אנדרגראונדית, שנולדה מתנועה אנטי צרכנית מודעת פחות או יותר שמתרחשת בעולם. החנויות שלנו מלאות בבגדים, בכמויות עצומות, חלקם, אם לא כולם עשוים באיכות נמוכה, כידוע לנו- במדינות עולם שלישי, ואנו נאלצות לשלם מחירים גבוהים על דברים שאנו זורקות או (תורמות במקרה הטוב) בשנה הבאה.





אני זוכרת תופסת את עצמי לא פעם באיזה שיטוט תועה בקניון במחשבה על מה עושים אח"כ עם כל הבד הזה? כל העבודה האנושית שהושקעה בלעשות קולקציות אחרי קולקציות לא ממש קולעות, שאיכותן וערכן יורד אחרי עונה או שתיים, יקרות ופשוט גדולות מדי בכמותן מכדי שנקנה את כולן (שוב ושוב..). אני חושבת שהיצור ההמוני מייצר בזבוז נוראי, ובסוף עם כל השפע הזה אנו נותרות רעבות, או מלאות, אך לא בדברים המזינים באמת, כמו הגוף אחרי ארוחות ג'אנק פוד.


אולי מהסיבה הזו שוטף את עולם בזמן האחרון גל געגועים לדברים של פעם, וערכו של וינטאז' עלה לעין שיעור? אנחנו מחפשים את הדברים ששרדו במבחן הזמן, בעלי ערך רגשי, אולי קצת משמעות היסטורית, ואם אפשר גם כאלה שנעשו באהבה ובקפדנות, ע"י אנשי מקצוע שמיומנותם עברה מדור לדור (או לכל הפחות לא יוצרו בסין :)?..


הנוסטלגיה לדברים של פעם הולכת יד ביד עם החזרה למכונת התפירה. מעבר למיומנות הסבתות שחוזרת מתהום השכחה, אנשים מחפשים גזרות וינטאג', מגזינים ישנים, ספרי תפירה וגזירה, שלא נדבר על כפתורים, בדים וסרטים. בקיצור, אם יש לכם אימא ששמרה את מכונת התפירה ואת הספר משנות ה50, אתן בחורות עשירות.


הפן השלישי של התופעה היא המלחמה הפמיניסטית באידיאל היופי האחיד שנכפה עלינו מהתקשורת וממדפי החנויות, המייצר, מה לעשות, דימוי גוף שלילי. נשים רבות התעייפו להתאים את גופן למידות שמציעים להן, והן רוצות להתאים את הבגדים לגופן. נשים בעלות חזה גדול שמאסו בB-CUP הסטנדרטי, נשים מעל מידה 42, או כאלה במידה 42 שלא רוצות ללבוש מיני, החלו מחפשות לעצמן אלטרנטיבות. בהתחלה בחנויות וינטאז' ויד שניה, אח"כ בחנויות של מעצבים אינדיים (independed designers) באטסי או מודקלוף {שזה אגב האתר להתלבש בו כמו זואי דה-שאנל}:), ולאט לאט ולא בלי עזרה הדדית, עשרות הדרכות חינמיות שפרסמו בלוגריות, קורסים אינטרנטיים מהממים שנפתחו, ספרים טובים שיצאו, שיותר ויותר נשים בעולם תופרות ולא מסתכלות אחורה. 


*******

תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה, נכנסתי לפייסבוק ועיני נדדו לעבר כמה תמונות מהפקת בגדי הים החדשה של "לאישה". אז חוץ באמת מבגדי הים הנוסטלגיים (בא לי להגיד זה מתקרב, מתקרב..), המראות די קשים לצפיה. 




מה אני אגיד לכם, קצת אירוני שהן מחזיקות דגל שחור. אם הדוגמניות של שנות ה50, אליהן מנסה ההפקה הזו להחזיר אותנו שידרו חיות ותשוקה לחיים, כאן אני יותר במצב רוח של לוויה. השחור סמלי לרזון הקיצוני שלהן  ואם אתיחס לעצמי כאל לקוחה פוטנציאלית, אז המחשבה שעוברת בראשי היא שאני ממש לא רוצה להראות ככה, לא נראה לי שכיף להן, ולכן גם לא בא לי לקנות את בגדי הים שהן לובשות. אבל זו כל המטרה של הפקות אופנה, לא? כנראה שמשהו פה בכל זאת השתבש בתהליך.




אחרי התכתבות מעניינית עם אישה ובלוגרית אחרת, הבנתי שאני ורצה להוסיף עוד נקודה לדיוןקודם כל שיהיה ברור- אני בעד מגוון ושונות, ומעריכה אסתטית את כל הביטוים של היופי הנשי, גם הרזה. חלק מחברותיי הטובות! אימא שלי רזה!:) 

וגם אני היתי שם ומתישהו בטח אשוב, לפחות לתקופה.
אבל אני יודעת איזה השפעה הרסנית יש לאידיאל הרזה הזה על הדימוי העצמי של ילדות, וכמה נשים בוגרות מרגישות מודרות ולא לגיטימיות כשהן מסתכלות בקטלוגים מן הסוג. ואז אני שואלת את עצמי- למה? זו הרי הפקה לבגדי ים בסגנון רטרו,רובם שלמים,מאוד מחמיאים, למה לא לקחת דוגמניות מלאות יותר? למה לא לקחת כל מיני דוגמניות? 
זה מכעיס אותי שלא נשמע קולן של כל הנשים, נשים שאולי שכחו שהן הלקוחות, למען השם. אני כותבת  בצורה די חריפה, ואני לא רוצה לעדן את זה, כי אני מקווה שכשמישהו בתעשייה יתקל בפוסט הזה, ובבלוגים שדעה דומה מופיעה שם, יקרא ויקשיב.
זה לא מתאים יותר חברים, התקופה השתנתה. כדאי שנדביק את הקצב לא רק בטרנדים אלא גם במה שעומד מאחוריהם.


לסיום,כדי להדגים לכם את הנקודה שלי ולשפר לנו קצת את מצב הרוח, אשים לכם כמה תמונות של מרילין, גם בתקופה הרזה שלה אגב, אך תראו כמה מעוררת תאבון..








התכוונתי לספר לכם גם קצת על הנפשות הפועלות בעולם התפירה הוירטואלי, אך זהו, התעצבנתי, ולמען הסדר הטוב אמשיך בפעם הבא. 
stay tuned and please, go and eat something:)





Thursday, June 7, 2012

The Perfect Bathing Suit - בגד הים המושלם


הבוקר הלכתי לאסוף ספר מהדואר, שחיכיתי לו הרבה זמן. זו הביוגרפיה של אחת ממעצבות האופנה המשפיעות של 
המאה העשרים, תאמינו או לא- של בגדי ים. 

rose marie reid bathing suit

אני לא יודעת מה מרגש אותי יותר, בחיי, בגדי הים המהממים האלו, שכל אחד מהם הוא יצירת אומנות (עם או בלי דוגמנית בתוכו) או העובדה שעיצבה אותם אישה ואישיות מיוחדת במינה, סיפור נדיר בפני עצמו לזמנים ההם. 

רוז מרי רייד - Rose Marie Reid 

(1906-1978) נולדה כדור שישי למשפחה מורמונית, ולמדה לתפור מאימא שלה. מעניין כי המיומנות הזו נחשבה לבסיסית בימים עברו, כל אישה שרצתה להראות טוב למדה לתפור, פשוט כי לתפור בגדים בהזמנה היה יקר, ופס היצור ההמוני בסגנון H&M עדיין לא היה קיים. אימא של רוז מרי למדה לתפור בהתכתבות (!), ומבלי להשתמש בגזרות יצרה בגדים בצורה כל כך מופלאה שהפכה לתופרת מבוקשת בישוב. הילדים ישבו עימה בסטודיו, ספגו את האווירה ושיחקו בלתפור תחפושות ותלבושות לבובות שלהם.

 Rose Marie Reid - Hourglass Collection
Nancy Berg and model in Rose Marie Reid “Hourglass Maillots”, photo by Nina Leen, 
July 1952
מה שאת באמת צריכה, זה בגד ים חדש בשביל להשתזף, את זה משנה שעברה בשביל לשחות" 
ועוד אחד סתם בשביל הכיף". רוז מרי רייד
את בגד הים הראשון עשתה רוז מרי, כמו תמיד באגדות אורבניות, מבלי להתכוון. באותה תקופה, ואנחנו מדברים על שנות השלושים של המאה הקודמת, מרבית בגדי הים היו עשוים מסריגים, שאף על פי שעטפו את הגוף, היו הופכים לכבדים ונתמתחים אחרי השחיה. בעלה, ג'ק רייד, היה מורה לשחיה ונהג להתלונן על כך באוזניה. אז כדי לשמח אותו, או כדי שיפסיק להתלונן, רוז מרי לקחה מעיל כותנה ישן ותפרה ממנו בגד ים חדשני שישב על הגוף בצורה הדוקה באמצעות מערכת שרוכים צדדית. החברים בבריכה התלהבו, ג'ק זיהה הזדמנות להגדיל את ההכנסה המשפחתית, ואחרי כמה שכנועים ותפילה לישו, רוז מרי החליטה לנסות. היא עשתה גרסה נוספת לבגד הים, ג'ק לקח אותה לחנות המקומית, ואחרי שענה ש"בוודאי שהחברה שלהם מייצרת בגדי ים גם לנשים", קיבל הזמנה ל160 "חליפות שחיה"( Swimming  Suits , כינוי יפה, לא?).
רוז מרי לא ידעה כלום על ניהול יצור בסדר גודל כזה, אז היא התקשרה לחברת זינגר וביקשה מהם את מספרי הטלפון של הנשים שרכשו את מכונות התפירה שלהם באיזור שלה. הזמנה הראשונה נתפרה ע"י 16 תופרות ביתיות, ונמכרה ב10000$.   
לא מצאתי תיעוד לקולקציה הראשונה שלה, אך אני מתארת לעצמי שזה היה משהו דומה לבגד שאווה גרדנר לובשת (שימו לב לחלק התחתון של בגד הים)




אגב, זהו עדין לא היה ביקיני, אלא "חליפת שחיה בת שני חלקים", או "טנקיני", כמו בדוגמא הזו, מהעיצובים המוקדמים של רוז מרי. בגלל הרקע המורמוני שלה, רוז מרי הפסיקה לייצר בגדי ים אחרי שנחשף הפופיק..:)
ככל שהחברה גדלה, ורוז מרי התחילה להאמין שזה באמת קורה לה, היצירתיות שלה החלה לפרוח. אם בשנה הראשונה היו לה שישה עיצובים, בקולקציה הבאה היא הציגה יותר ממאה עיצובים שונים לעונה. 
מעבר לדגמים המרהיבים, בגדי הים של רוז מרי ישבו על הגוף, כמו אף בגד ים אחר שאנו מכירות מימנו, וזאת בזכות מערכת מבנים פנימיים חדשניים, שיותר הזכירו את הקונסטרוקציות המתוחכמות של ההוט קוטור מאשר את בגדי הים הספורטיביים שהיו נהוגים בזמנה, או את הלייקרות הנמתחות של ימינו. 
רוז מרי האמינה שעל מנת שהאישה תרגיש בנוח בבגד הים, עליה להיות מכוסה ו"אסופה" במקומות הנכונים. היא נהגה לומר ש-"אין דבר האכזרי כל כך בכנותו, כמו בגד הים" (Burr & Peterson, p.45), והפילוסופיה שלה היתה לגרום לנשים להרגיש בבגדי הים שלהן יפות וזוהרות כמו בבגדי ערב.

Rose Marie Reid- Sculptured Swimsuits

(:  "!..בגדי ים מפוסלים - לשחיה, לשמש, לפסיכולוגיה"


Rose Marie Reid- Jewels Of The Sea Collection
"רוז מרי רייד- אבני החן של הים"



תוך מספר שנים היא הפכה את החברה שלה לאחת המצליחות בקנדה ( כן, מסתבר שיש כמה דברים טובים שיצאו משם:)),המכירות שילשו את עצמן כל שנה, אך רוז מרי, בעלת חשיבה עסקית נבונה מאוד, עבדה על הפריצה לאמריקה.

השוק האמריקאי נשלט באותה תקופה ע"י חברות גדולות וותיקות כ- Catalina, Cole ו-Jantzen (שגם להם היו בגדי ים פנטסטיים שאני מקווה לספר עלים בפוסט נפרד), ועל מנת לבלוט, רוז מרי היתה צריכה להביא משהו מקורי במיוחד.
לאורך השנים היא אהבה לעשות ניסוים עם בדים שונים שלא היו מקובלים לשימוש עבור בגדי ים, ותמיד חיפשה את הדבר המעניין הבא.
יום אחד בחנות בקליפורניה, רוז מרי שמה לב לחוט מטאלי שעמד בצד, ושאלה למה הוא משמש. בעל החנות אמר לה שעושים עימו סיומות ועבודות רקמה. רוז ביקשה חתיכה ורצה לאמבטיה שלה במלון, שם היא הטבילה אותו במי מלח וחיכתה לראות מה יקרה. שום דבר לא קרה, אז היא קנתה במהרה את כל הגליל, לקחה את החוט ליצרן הבדים שלה, אותו השביעה לסודיות, ויצרה את נוסחת האריג המטאלי שהפך אותה למפוסמת.

בגד הים המוזהב הפך לסנסציה, ונקנה ע"י הסטודיו עבור ריטה הייוורת, במחיר 90$ (כ1000$ בימינו), כשרוב בגדי הים נמכרו באותה תקופה במחיר 6.95$. עם יציאת גילדה לאקרנים ב-1946 ריטה הפכה לכוכבת הנחשקת בארה"ב ועימה כל מה שהיא לבשה.


ריטה היוורת מקדמת את "גילדה" בבגד הים המוזהב של רוז מרי רייד
 Rita Hayworth in Rose Marie Reid's Golden Bathing Suit 

רוז מרי הפכה למעצבת המועדפת על כוכבות הקולנוע, ומרילין (מונרו) אף נהגה לצחוק כי היא נותנת לרוז מרי את אותו הקרדיט כמו לאימא טבע על הצלחתה.

ב1951, מגזין LIFE הילל את קולקציית "שעון החול" של רוז מרי וכינה אותה "העיצוב המתקדם של השנה" (ראו גם תמונה שניה בפוסט). רוז מרי סגרה את המפעל הקנדי, התגרשה מהבן זוג (המתעלל, אגב) ובין השנים 1954 ל1959 הפכה ליצרנית בגדי הים הגדולה בעולם, עם מכירות ב49 מדינות.
Rose Marie Reid- Hourglass Collection
"שעון החול" של רוז מרי רייד

הזוית הפמיניסטית בסיפור היא העובדה שרוז מרי הצליחה לשרוד ואף לשגשג בעולם עסקי גברי ברובו, היתה אשת מכירות ושיווק טובה בנוסף למעצבת מוכשרת, נאבקה על השליטה בחברה שלה, ובסופו של דבר הצליחה גם להשתחרר מנישואים קשים, על אף הרקע המסורתי והתקופה  השמרנית (ראו עונות ראשונות של מד מן:)).

ויש גם זוית יהודית משעשעת למדי. הערכים המורמונים של רוז מרי לא היו רק מסורת עבורה, ולאורך חייה היא נותרה נוצריה מאמינה ומסורה, שעמלה על הפצתה של אמונתה הלאה. היא תמיד התענינה ונמשכה לעבוד עם יהודים, וכחלק מההערכה שלה כלפיהם, רצתה "לעזור" להם. רוז מרי באה ממסורת משפחתית רוחנית שהאמינה שמקומם של יהודים הוא בארץ ישראל, אך בסוף אלוהים יפתח להם את הלב והם יראו את האמת..:)
כשחיה בהוליווד עסקה במיסיונריות נוצרית בקרב הקהילה היהודית המקומית, וניסתה להניעם לקבל את ישו כמשיח האמיתי. לגבי אחוזי ההצלחה שלה אין לי נתונים:)

אחרי שנים של קריירה מזהירה, רוז מרי רייד מכרה את חלקה בחברה ב1962, כשנהיה ברור שהביקיני ניצח את "חליפת השחיה" האלגנטית.
היו לה שלושה ילדים, להם הורישה אחוזה יפהיפיה בברנטווד, קליפורניה. 
היא נפטרה ב1978, שנה שבה נולדתי, רק כדי לגלות את העבודות היפהיפיות שלה 33 שנה מאוחר יותר.


רוז מרי רייד עם דוגמנית
רוז מרי רייד (משמאל) עם דוגמנית הלובשת את בגד הים שלה (צילום מתוך הספר)

                 לקריאה וצילומים מעניינים נוספים -




סופ"ש נעים! :)


Sunday, June 3, 2012

A Hebrew Sewing Blog (; או בלוג תפירה בעברית



 ?to blog or not to blog 

הבלוג הזה נולד אחרי הריון ארוך והתלבטויות שונות לגבי תוכנו,  שפתו ומטרתו. זה התחיל בערך לפני שנתיים, כשהתחלתי לעבוד על התיזה שלי  על "חוויית הבית".

אני בעצמי מהגרת, או איך שאנו קוראים לזה בישראל - "עולה", ואת בית הילדות שלי בברה"מ לשעבר, עם כל הקונוטציות שלו (אוכל של סבתא, הרהיטים המשפחתיים, ספרים, עבודות יד, רוסית, חשמליות, דיונות, ופירות היער) היתי צריכה להשאיר מאחור. אף פעם לא רציתי להרגיש זרה או "אחרת", לכן צללתי במהרה לתוך החוויה הישראלית.

העיסוק בנושא הבית שינה את  חיי בצורה  ניכרת. ראשית כל פגשתי אדם מאוד מיוחד, שעימו הרגשתי בבית מהשיחה הראשונה, והיום אנחנו נשואים :).

שנית התחלתי להרהר במי היתי לפני שעליתי לארץ, מה רציתי לעשות כשאהיה גדולה, ומה בכלל ריגש וסיפק אותי פעם. זכרתי כי כשהיתי קטנה ציירתי, וכל החיים התעסקתי במשהו עם הידיים. סבתא שלי היתה אישה מאוד מוכשרת בתחום הזה, אבל  איכשהו עם המלחמה והחיים החדשים שבאו אחריה, הדברים המשמחים הללו נשארו מאחור. גם אימא שלי היתה מציירת וכותבת בצעירותה, אך מאוחר יותר בעמדה מול הצורך לפרנס פנתה לתחום הרפואי, שהיה גם בטוח יותר וגם אולי קרוב יותר לאישיותה שרוצה לעזור כל הזמן. וגם אני בחרתי לי עיסוק לא רחוק מזה.

ואפילו שאני מאוד אוהבת את המקצוע שלי, משהו בי התגעגע נורא ליצור, לעבוד עם הידיים, לנוח מהראש.. וכך קרה שלפני שנתיים, פתאום מצאתי את עצמי תופרת (שוב). התחלתי לתפור קצת לפני שעלינו לארץ, אבל אז קרו כל מיני דברים והחיים לקחו אותי לכיוון אחר. וזה אולי ישמע מצחיק, אך כשחזרתי לתפור, הרגשתי כי הנשמה שלי פרחה.


הבלוג הזה יעקוב אחרי ההרפתקאות היצירתיות שלי והאהבה שלי לדברים של פעם, ואני מקווה שיהפך לבית גם עבור אנשים נוספים. עברתי דרך עם התפירה, שהתחילה בזה שלא ידעתי להכניס צווארון והיום אני משתעשעת בתפירה עלית ומעצבת להנאתי. למדתי הרבה, גם מקריאה וגם מניסיון ואני מקווה לשתף כאן הדרכות שונות בתפירה, תדמיתנות ועיצוב תקופתי. 

למיטב ידיעתי, אין כל כך מקורות מידע זמינים בעברית לכל הנושא הזה, ובעולם זה מאוד מקובל לכתוב ולחלוק עם אנשים, כך שאני חושבת שיהיה נחמד להתחיל אופנה כזו גם אצלנו, בעברית. שזו תהיה התרומה הציונית שלי :)

מעבר לכך, מדי פעם אפרסם משהו על עיצוב הבית, שיפוץ רהיטים, גינון ובישול שגם בהם אני אוהבת להתעסק בזמני (הלא) פנוי. אני מניחה שאי אפשר יהיה להמנע מהגיגים מזדמנים על החיים בישראל, פמניזם, והנפש..:)

מקווה שתהנו כאן, ואל תתביישו להשאיר תגובות, שאלות ובקשות מיוחדות.



תודה לג'וני קאש, שעזר לי עם השם :)

שיהיה שבוע מקסים!




Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...