Wednesday, August 29, 2012

Birthday & "out of the closet" Post -" פוסט יומולדת ו"יציאה מהארון


Hello my dear friends. I am sorry I disappeared from the virtual life for a while. It has been and still is a very busy time. We are going away for a few weeks soon, so I am trying very hard to finish all of my unfinished stuff in the real world, that is a bit less patient that the blogland. I am also sewing a lot, (I have nothing to wear abroad!), so I documented lots of stuff I'll be gradually posting. In the mean while, I'd like to step out of "the closet" and introduce me (to the right) and my dear Mom (to the left). We celebrated my birthday two days ago, and I had the most wonderful day.

שלום חברים יקרים. אני מצטערת שנעלמתי קצת מהחיים הוירטאליים. אלה היו ועודם שבועות מאוד עסוקים. אנחנו נוסעים לחו"ל לכמה שבועות, ואני מנסה בכל כוחי לסיים כמה דברים בעולם האמיתי, שקצת פחות סובלני  מהבלוגוספרה. אני גם תופרת הרבה (כדי שיהיה לי מה ללבוש בטיול!) ותיעדתי כל מיני דברים שאני רוצה לדבר עליהם כבר כמה זמן.
בנתיים היתי רוצה לעשות צעד החוצה "מהארון" ולהציג את עצמי (מימין) ואת אימי היקרה (משמאלי). שלשום חגגנו לי יומולדת והיה לי אחד הימים המקסימים מזה הרבה זמן.


Me & my Mamochka

This cool purse was a gift from Svetlana Kletina


I love my Mom a lot. Not just as my closest flesh and blood, but as woman and a human being too. She is a lot of fun and an extremely inspirational person. The youngest in spirit as usual, she tried to convince us to go out dancing after dinner. Instead we went home and let the dog jump all over her (he is a - "hugging" dog :). I wonder are all golden retrievers like that?) Anyway, this is how my birthday ended. It started with me getting this lovely bucket from my husband -


אני אוהבת את אימא שלי מאוד. לא רק כשאר בשר הקרוב אלי ביותר אלא גם כאישה. היא נשמה גדולה ונדיבה, חזקה ומעוררת השראה בהרבה מובנים, ויחד עם זאת, צעירה ומתלהבת. אני מקווה שקיבלתי קצת מזה. הפעם היא ניסתה לשכנע אותנו ללכת לרקוד או לשמוע ג'אז אחרי ארוחת הערב (מה שבכיף הינו עושים ביום פחות ארוך..) במקום זה הלכנו הביתה ונתנו לכלב לקפוץ עליה (הוא כלב "מחבק". מנסה להתחבק כל הזמן. כל הגולדנים כאלה..?) בכל מקרה, כך היום הולדת שלי הסתיים, אבל הוא התחיל מהזר הזה שקיבלתי מאהובי- 




Then my Mom came and we started the evening with getting a royal treatment for our hands and feet at Yulia -

ואז אני ואימא נפגשנו ביוליה לטיפול שהגיע זמנו בכפות ידינו ורגלנו-



And then the three of us went to Neve Tsedeck (my favorite TA neighborhood), had a fantastic dinner at Nana-Bar -  we ordered the salmon with the asparagus risotto, Denis with the sweet potato gnocchi and the steak entrecote for the man (to our delight- all delicious!), and finished the evening with coffee and a chocolate souffle at Nina, a lovely Paris style coffee house. I wore the green dress I made several days ago- (and already wore to the designer shoe market, I have yet to post about)



ואז שלשתנו הלכתנו לנווה צדק (השכונה האהובה עלי בת"א, אלא מה..), אכלנו ארוחת ערב מופלאה בננה-בר - הזמנו סלמון על מצע ריזוטו אספרגוס, דניס על ניוקי בטטה ואנטריקוט לגבר שבחבורה (לשמחתנו הגדולה - כולם היו נהדרים!), וסיימנו את הערב על מקיאטו וסופלה שוקולד בנינה קפה הפריזאי. לבשתי את את השמלה הירוקה שתפרתי לא מזמן (וכבר לבשתי לשוק מעצבי הנעליים בשבוע שעבר, שעדיין לא כתבתי עליו)

that's what I call the "full moon" - ירח מלא :)
the back & the centered zipper - הגב ורוכסן אמצעי


It's made of light green cotton, with a bit of a stretch, that creates a good and comfortable fit. It wrinkles a bit, but that's the price I had to pay for making an unlined, light weight, possible to wear in August dress. I kinda like it for a change, so tired of the shapeless tricots I don't mind a little wrinkling. This dress, on the other hand, is very Madmen, and I think my figure feels at home :). There is a deep V neck which I love and an open back.


השמלה עשויה מכותנה ירוקה בעלת מעט גמישות, מה שגורם לה ללפף את הגוף בצורה יחסית הדוקה ויחד עם זאת נוחה. היא קצת מתקמטת אך זה מחיר שאני מוכנה לשלם על הבחירה לעשות שמלה קלה, ללא בטנה, שאפשר ללבוש אותה באוגוסט. והאמת שאני די אוהבת את זה לשם שינוי, כ"כ נמאס לי משמלות הטריקו נטולות הצורה, שאני מוכנה לחיות עם קצת קימוטים. השמלה הזו, לעומת זאת, מאוד מד-מן, ללא ספק, ואני חושבת ש.. איך נאמר? הגוף שלי מרגיש בבית בתוכה :). יש לה פתח V מקדימה וגב פתוח.






ShoeMaker's . not this time 


I made it mid knee, my favorite length and although the skirt is 
becoming gradually skinnier towards the knees, because of the stretch I did't need to make a vent at all. I have just enough room to walk, and it makes me take more feminine and elegant steps. A very interesting bonus  and I think, maybe the secret to Joan Holloway's cat walk. 

עשיתי אותה באורך הברכיים (אמצע הברך- האורך האהוב עלי) ולמרות שהיא נהיית צרה יותר כלפי מטה, בגלל הגמישות של הבד  יכולתי לוותר על השסע. יש לי בדיוק מספיק מרחב בשביל לצעוד, והמגבלה הזו בסוף הצעד גורמת להליכה להיות נשית ואלגנטית יותר. תופעה מאוד מעיינית ואולי הסוד מאחורי הליכתה הממגנטת של ג'ואן הולווי.


 


The red pair of shoes in the picture was the first ones I tried on, by the ShoeMaker. The are lovely, and red, but I wanted sandals, and the Shani Bar design had  just enough of the granny sex-appeal I was looking for.

הנעליים האדומות למעלה היו הזוג הראשון שמדדתי (ע"י שומייקר). הן חמודות, ואדומות, אך רציתי סנדלים ולזוג הזה של שני בר היתה בדיוק מידת הסקס- אפיל סבתאי שחיפשתי.


My new red sandals - Shani Bar's

The old pair to the right is from a lovely Givataim shop - Ester the Queen (Ester ha -Malca) and they cost a much as 12 $. The Shani Bar Sandals were on sale, and that's all the information I am willing give at the moment. That's my second pair of shoes this year (both from Shani.. (the first one was the Swan), it ok, no? Two pairs of designer shoes a year? I mean shoes are important, "it's the jewelry of the feet", as my friend Aya wisely put it. Maybe for this reason I have this infantile wish to make a shoe circle from all the shoes I have and post it, like Frollein Von Sofa here, and Miss Maple here. I haven't found a good enough reason to do so yet, just that they are pretty and deserve a post of their own:)



הזוג הישן מימין הגיע  מחנות מקסימה בגבעתיים ושמה "אסתר המלכה", והן עלו 50 ש"ח בלבד. הנעליים של שני היו במבצע, וזה כל המידע שאני מוכנה לתת ברגע זה. זה הזוג השני שלי השנה (הזוג הראשון גם היה משני, זה הברבור). שני זוגות של נעליי מעצבים בשנה זה בסדר, לא? נעליים זה חשוב, זה "התכשיטים של כפות הרגליים", כפי שחברתי איה הגדירה אותם, בחוכמה רבה. אולי בגלל זה מקוננת בי משאלה אינפנטילית לסדר את כל הנעליים שלי במעגל ולהצטלם איתן, כמו שפרוליין פון סופה או מיס מייפל עשו. עדיין לא מצאתי לזה תירוץ מספיק טוב, רק שהן יפות ומגיע להן פוסט שלם בפני עצמן..:)


So that's me:) I have now shown you my face, my dear Mom and even myself from the back. I have thought about it for a while now, since my first career might have a bit of a conflict of interests with this exposure. But I usually make my own way in anything I do, and I decided to do a. cause I want to and b. to make a point, and join a collective effort of other bloggers in promoting a healthier and a more loving body attitude among the ladies. You saw I have quite a "full moon" behind, but to tell you the truth I love it, and I love women who confidently carry their curves. I wish I could see more of this kind os aesthetics on the billboards, as I told my blogger friend Ray Segev, an Israeli plus model. Her work had a very positive influence on me. While I was going through the issues with having my pictures taken for the blog, getting over how I look on camera (two sizes bigger than a year ago), comparing that to what other bloggers I follow, look like.. I saw a picture she took lying on the beach, not trying to hide her love-handles, and that was so beautiful to me that  it worked stronger than any other rationalization. And now, by the time I have finished this post I feel even more confident and happy about my decision. I felt great wearing that dress, and that's the dresses that I would like to make. Clothes that will enhance the girl's natural goddess factor. 
So to sum it all up -"I stand behind my behind", and I invite you to do the same. 

As usual, I would love to hear your thoughts. How do you feel about your body? (Big question, I know..) What makes you feel good about your self and what makes you loose your confidence? 



אז.. זו  אני:) הראתי לכם את פניי, אימי היקרה ואפילו את עצמי מאחור:) התלבטתי לגבי זה במשך זמן מה, בעיקר משום שהקריירה הראשונה עשויה להיות בניגוד עניינים מסוים עם החשיפה. אבל אני רגילה ליצור את דרכיי, גם אם אלו עדיין לא קיימות, והחלטתי ללכת על זה. גם כי זה מעניין אותי וגם כדי להבהיר נקודה, ואולי להצטרף להמאמץ הקולקטיבי לקידום גישה בריאה ואוהבת יותר כלפי הגוף  הנשי. ראיתם  שיש לי "ירח" די מלא שם מאחור, אבל להגיד לכם את האמת אני מאוד אוהבת אותו, ואוהבת נשים שנושאות בחן ובאציליות את קימוריהן. כפי שאמרתי לידידתי הבלוגרית ריי שגב,  אשר לעבודתה היתה השפעה חיובית מאוד עליי- הלוואי והייתי יכולה לראות יותר אסתטיקה מן הסוג הזה על גבי שלטי החוצות.  בעודי מתמודדת עם הסוגיות של צילום לבלוג, מנסה לקבל את איך שאני נראית בתמונות (שתי מידות גדולה מלפני שנה), ומשווה  לאיך שבלוגריות אחרות שאני אוהבת נראות .. ראיתי תמונה שריי לקחה בעודה שוכבת על החוף לא מנסה להסתיר את הקימורים  שלה. וזה היה כל כך יפה בעיני שזה עבד חזק יותר מכל רציונליזציה אחרת. וכעת, תוך כדי שאני מסיימת את הפוסט הזה, אני כבר מרגישה בטוחה יותר ושמחה על ההחלטה שלי. הרגשתי נהדר בעודי לובשת את השמלה הירוקה שלי ואלה הן בדיוק השמלות שאני רוצה לעשות. בגדים שיגבירו את "גורם האלילה" הטבעי.

אז לסיכום :) - "אני עומדת מאחורי אחוריי", ומזמינה אתכן לעשות את אותו הדבר. כרגיל, אני אשמח לשמוע את דעתך- איך אתן  מרגישות עם הגוף שלכן? מה משפיע עליכן לטובה ומה לרעה? יש משהו שאתן אוהבות ללבוש במיוחד?



till soon,
עד הפעם הבאה,
xx
:)




Tuesday, August 14, 2012

Music To My Ears - Kama Vardi .. מוזיקה לאוזניי - קמה ורדי



A few days ago I went to this poetry night a friend of mine organised. He is a bit of a "dreamer" and a poet himself, a talented one if I might say, and writes The Sentimental Blog. He  also cooks pretty well and I keep trying to convince him to blog about all of his loves(Can you imagine? Music, poetry and food in the same place..? I don't think they were ever really apart for that matter..) but he doesn't listen to me. A guy, what can you do.


Anyway, I was surprised how much I enjoyed this cultural event. It was held at Rothschild 12, one of the hippest coffee bars in Tel- Aviv at the moment, and somehow, with a bottle of beer, some good friends and a wonderful sound track, I want tell you about, the poetry slipped down my throat easily. My soul enjoyed this uplifting evening and I need to thank Alfred's poems for being so communicative and touching and Kama Vardi's wonderful voice and music taking me on a trip. She won my heart and now it's time to share the enjoyment.



לפני כמה ימים הלכתי לערב שירה שידיד שלי ארגן. הוא כותב ומשורר בפני עצמו, די מוכשר אם מותר לי להגיד, ואחראי על הבלוג הסנטמנטלי. חוץ מהכתיבה הוא גם בשלן די טוב, ואני מנסה לשכנע אותו לכתוב על כל האהבות שלו במקום אחד (תחשבו, מוזיקה, שירה ואוכל.. לדעתי הם גם אף פעם לא היו ממש נפרדים..) אבל הוא לא מקשיב לי. בחור, מה אפשר לעשות.

בכל מקרה הופתעתי מכמה שנהניתי מהערב התרבותי הזה. הוא התקיים ברוטשילד 12, התל אביביים שביניכם מכירים, ומי שלא, כדאי, זה אחד המקומות המגניבים בימים אלו, ואיכשהו עם בקבוק בירה וחברה טובה, השירה החליקה לי בגרון ואפילו היתה טעימה. הנשמה שלי הודתה לי מאוד על הערב המעלה רוחנית הזה {לפי דעתי אין בעברית מילה לרוחניות תרבותית.. זה מסביר דבר או שניים..}, ואני צריכה להודות על כך לשיריו של אלפרד שהיו כל כך מתקשרים ונוגעים ולקולה המרגש של קמה ורדי, שלקח אותי למסע. היא כבשה את ליבי עם השירה הצלולה שלה ועכשיו הזמן להתחלק בהנאה. 



She is our new shinning star I believe, indie for now but soon to be well known, so enjoy the freshness and the discovery. I love this next video, fist cause it's about a home (you know, the theme of my thesis and this blog, you can say), and also -you can see a bit of the Life in Tel Aviv in the back round. If we go, I'd like you the world to remember us like that.. LOL. (I am a bit dramatic these past couple of days, sorry, it's the news in our place are getting to me a bit:))



היא הכוכבת הזוהרת העולה שלנו אני מאמינה, אינדית בנתיים אך בקרוב ידועה, אז תהנו מהראשוניות והגילוי. אני מאוד אוהבת את הקליפ הבא - גם כי הוא מדבר על הבית (שזה אתם יודעים, נושא שמעסיק אותי) וגם אפשר לראות ברקע קצת מהחיים בת"א. אם אנחנו נלך, היתי רוצה שיזכרו אותנו ככה.. :) (כן, אני קצת דרמטית לאחרונה, תסלחו לי, זה החדשות שמטרידות אותי:))






Not only she sings like an angel, she also is a good dresser, which I know for the "ahead of her time" skirt and the shoes that Kama was wearing at the concert. Yes  baby, she knows in which direction the wind is blowing.. We are watching the comeback of the notorious grandma's shoes. 40's are back in fashion, hopefully minus the war :).



לא רק שהיא שרה כמו מלאך, היא גם מתלבשת רצינית מאוד, מה שאני יודעת לפי החצאית והנעליים המקדימים את זמנם שהיא לבשה להופעה. כן, כן, קמה יודעת לאן נושבת הרוח. אנחנו צופים בקאמבאק של נעליי סבתא הידועות לשמצה. שנות הארבעים חוזרות, בואו רק נקווה שמינוס המלחמה :).





Good week to ya all,
Don't forget to tell me what you think! 
And.. hopefully I'll have some more time to sew and talk about it soon..:)
שבוע טוב לכולם!
אל תשכחו לשתף אותי במה אתם חושבים! 
ו..אני מקווה שבקרוב יהיה לי קצת יותר זמן לתפור ולדבר על זה :)




                                                
   ;)




Monday, August 13, 2012

FRENCH INSPIRATION - Favorite Cherry Blossom's - השראה צרפתית


Sharing my inspiration with you guys- this post is about one of my favorite fashion bloggers - The Cherry Blossom Girl. She is Alix, french, is probably one of the most successful fashion bloggers in the world right now, got great taste, and always makes the best photography. I do love a perfectionist, they always make you aspire higher.. She also often wears vintage garments, that she mixes with shoes and bags I cant afford. I love those one of a kind vintage finds, they were what initially inspired me to sew. Take a look at some of my favorites from last year. (Yes, I am crazy about pants. And Skirts)

משתפת אתכם בעוד השראות שלי- הפעם מדובר אחת מבלוגריות האופנה האהובות עלי - The Cherry Blossom Girl. קוראים לה אליקס, היא צרפתיה, אחת מבלוגריות האופנה המצליחות בעולם כרגע (איך אני יודעת?מעצבי על מבקשים ממנה לדגמן..נראה לי שהולך לה לא רע), והכי חשוב בשבילי- יש לה טעם מעולה והיא תמיד משקיעה בצילום ממעלה ראשונה. אני אוהבת פרפקציוניסטים..הם תמיד גורמים לך לשאוף גבוה יותר. חוץ מזה היא מרבה לערבב בין פרטי וינטאז' מגניבים לנעליים לתיקים שאני לא יכולה להרשות לעצמי.. אבל דוקא את הוינטאז' שלה אני הכי אוהבת, בזמנו הם היו אלו שגרמו לי לרצות ללמוד לתפור. כאן אספתי לנו קצת מהאהובים עלי משנה שעברה.



























I also like that she wears the stuff again and again, like a normal person :) And every time it's a little different..



אני גם ממש אוהבת את העובדה שהיא לובשת את הדברים שוב ושוב, כמו אדם נורמאלי. כל פעם קצת אחרת..








































And here they are in the city.. with the plaid pants I love. Used to own a pair like that in Riga. I think they were originally my Mom's..

והנה הם שוב עם המכנסיים המשובצות ממקודם. היו לי זוג מכנסיים כאלה בריגה, אני חושבת שהם היו במקור של אימא שלי..


Here is my favorite white collar, that shows up a lot. I love her taste. 

והנה הצווארון הלבן האהוב עלי עוד משנות הבית הספר. הוא מופיע הרבה אצל אליקס, מה שמן הסתם גורם לי להעריך את טעמה עוד יותר :)























She has lots of very beautiful outfits with summer and evening dresses and lovely high heels, very feminine and as usual - impeccable, but as you see, I am now in my European mood. Maybe because it's so hot in Israel right now, I could die. They are also talking about war again on TV, so sick of it.. So I ran away with my Cherry Blossom. 

I hope you enjoyed it, go ahead and get lost too in her wonderful blog. If you are curious as me jump ahead to the begging of her blog, when she was still "human" and wrote in french. Very inspiring...:) 

I'm off to walk the dog.. Happy Monday.. & Kisses !( Bisous!:)).. 



יש לה גם המון תלבושת מקסימות הכוללות שמלות ונעלי ערב, מאוד נשיות וכרגיל- מלאות חן וללא דופי, אך אני במצב רוח הארופאי שלי כרגע. אולי בגלל שכל כך חם אצלנו עכשיו, שאפשר למות.. או בגלל ששוב מדברים על מלחמה בחדשות.. כל כך נמאס לי מזה. אז אני רוצה לברוח עם הצ'רי בלוסום שלי :)
נו, אני מקווה שנהניתם, ואם לא הכרתם אותה- יאללה, לכו לאיבוד בבלוג הנפלא הזה. אם אתם סקרנים כמוני, תקפצו אחורה להתחלה של הבלוג שלה, כשהיא היתה עדיין "אנושית", וכתבה בצרפתית. מאוד מעניין ומעורר השראה.. :)!

יאללה, אני רצה לטייל עם הכלב, ערב שני שמח.. ו-נשיקות! (בצרפתית:))






Saturday, August 11, 2012

Every Woman needs her Milton Greene - כל אישה זקוקה למילטון גרין שלה





the Rock Sitting, 1953
Lately, while contemplating about taking my own pictures for the blog, I started thinking more about the photography that moves me and how to express it in my own trials. In general, I am more of the person behind the scenes, not because I am insecure or don't like the attention:), but because I was always more interested in making things, than presenting them. I've always chosen being a subject over object, if I shall put it in Jessica Benjamin's words. Recently the blogosphere has opened new possibilities for people like me, I can now eat my cake and have it too, make the clothes, shoot them and maybe even present them. It seems we don't have to make a choice anymore - we can (at least theoretically) do it all. Of course I am assuming here we do it well.


לאחרונה, בעודי מהרהרת ברעיון של להצטלם לבלוג, התחלתי לחשוב על צילום שאני בעצמי מוצאת מרגש וכיצד אוכל לבטא זאת בניסויים שלי פה. בעיקרון, אם צריך לבחור, אני מעדיפה תמיד את מאחורי הקלעים, לא משום שאני ביישנית או לא אוהבת תשומת לב :) אלא כי אני אוהבת יותר ליצור ולנהל דברים, להיות ה"סובייקט" ולא ה"אובייקט", במילותיה של ג'סיקה בנג'מין. אך לאחרונה הבלוגוספרה פתחה בפניי אפשרויות חדשות, נראה כי לא צריך לבחור יותר, אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לעשות בגדים, לצלם אותם ואולי אפילו להציג אותם בעצמי. לפחות תיאורטית נראה כי אנחנו יכולים לעשות הכול. בהנחה שאנו עושים זאת טוב כמובן.

Now putting the big issue of privacy aside, my other concern is that I like my photography the way I like it. I know exactly what I want and working with other people who might have a different taste has allways been hard for me. Right now it's my dear husband who I ask to take my photos over and over. Now he is a film director, you can imagine he is not very responsive to my directions. Well, it got me thinking, and this post was born. 



אם נעזוב שניה את נושא אובדן הפרטיות המלחיץ למדי, דבר נוסף שאני חושבת עליו הוא העובדה שאני אוהבת את צילום כמו שאני אוהבת אותו. אני יודעת בדיוק מה יפה בעיני ומה אני רוצה, ולכן לעבוד עם אנשים אחרים, שיכולים להיות בעלי טעם אומנותי שונה, תמיד היה לי קצת קשה. בימים אלו זהו בן זוגי היקר והמסכן, ממנו אני מבקשת לצלם אותי שוב, ואז עוד פעם. עכשיו הוא במאי בעצמו, ואתם יכולים לתאר לעצמכם שאינו נענה בשמחה להוראות בימוי ממני. אני מבינה אותו:) ובכן, כל זה גרם לי לחשוב והוליד את הפוסט הנוכחי.

I think every woman should have her own Milton Greene. If by any chance you are not familiar with the name, he is that one amazingly sensitive and perceptive photographer who took some of the all time and my favorite Merylin's shots, the ones that showed her true self and humanity . Richard Avedon (another iconic photographer) called Milton Greene "the greatest photographer of women", and shootings of Marilyn Monroe "his greatest creations". We all know Greene's Monroe  as an enchanting gypsy, or a barely clad ballerina, but here I collected some of my less known favorites, and it's still a small part of hos collection.


אני חושבת שכל אישה צריכה מילטון גרין בחיים שלה. אם במקרה אתם לא מכירים, מדובר באותו הצלם הרגיש והמוכשר שנתן לעולם כמה מתמונות המענינות ביותר של מרילין. ריצ'ארד אבדון (צלם הוליוודי איקוני נוסף) קרא לגרין- הצלם הגדול ביותר של נשים, ולעבודותיו עם מרילין- יצירות המופת שלו. מלבד הדימוים שכולנו מכירים בהם מרילין מופיעה כצועניה מקסימה או בלרינה שברירית, כאן אשתף אתכם בחלק מעבודותיו הפחות מוכרות והאהובות עלי במיוחד.



Laurel Canyon, 1953



this is one of their first sessions together   



Milton and Merilyn met in 1953. When she saw him (a 27 year old man and a known photographer by this time) Marilyn cried out “But you are just a boy!”. Confused Milton said back -“And you are just a girl!” That, as they say, was the beginning of a beautiful friendship. They developed the sort of deep bond that Merilyn wouldn't have with no other photographer or friend, only Milton. In the years that followed he not only became Marilyn's personal photographer, but also her artistic adviser, her agent, and then business partner in 'Marilyn Monroe Productions'. 

מילטון ומרילין הכירו ב1953. כשראתה אותו לראשונה (צלם בעל שם, בן 27)פלטה "אבל אתה רק ילד!" מילטון הנבוך ענה "ואת רק ילדה!", וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה בין השניים. מילטון ומרילין פיתחו קשר שלא היה למרילין עם אף אחד צלם או חבר אחר, רק מילטון. בשנים שבאו אחרי מילטון הפך לא רק לצלם האישי של מרילין, אלא גם יועצה האומנותי, סוכנה ואז שותף ב"הפקות מרילין מונרו". 

One of my favorite Greene's shootings - the breathtaking 
 Peasant Sitting, 1956
 מסדרות הצילומים האהובה עלי- ישיבת הכפריה, 1956






It was a true friendship. At times, when Marilyn needed support she stayed with Milton's family, his wife Amy and his son Joshua, who she babysitted. It was while living in their home in Connecticut that Marilyn recovered  from her marriage to Joe DiMaggioescaping the press, and the empty bombshell persona she was trapped into in Hollywood. Taking his advice she moved to NY, started taking acting classes with Lee Strasberg, and became stronger and more independent, re-negotiating her contract with Fox Studios. 
Milton was the that good friend that shot Marilyn's and Arthur Millers' wedding. Are you familiar with those beautiful photos?

זו היתה חברות אמיתית. לעתים, כשמרילין נזקקה לתמיכה היא חיה עם משפחתו של מילטון, אישתו איימי ובנם ג'ושוע, לו היתה עושה בייביסיר. זה היה בביתם בקוניטיקוט שהיא החלימה מסיום יחסיה עם ג'ו דמג'יו, והסתרתרה מהתקשורת, בורחת מפרסונת היפיפיה הריקנית שנכלאה אליה בהוליווד. זה היה בעצתו שהיא עברה לניו יורק, החלה ללמוד משחק אצל לי סטרסברג והפכה לחזקה ועצמאית יותר- מה שהתבטאה בין השאר במשא ומתן המחודש שניהלה עם אולפני פוקס.

מילטון היה החבר הטוב שצילם את חתונתה עם ארתור מילר. אתם מכירים את התמונות המקסימות האלה? 




Marylin and Athur is another extremely interssting story, that deserves a post of it's own. Their marriage, that Marilyn had such high hopes for, did not work out, and maybe one of the reasons was the tention Arthur felt toward Milton. Arthur was jealous of the big role Milton played in Marilyn's life, but hasn't realized that this friendship was Marilyn's one true and secure place in  life. The pressure slowly drew Milton and Marilyn apart, and Marilyn, who was caught in the middle between her long time friend and business partner, and her husband, decided to terminate the partnership with Milton. Milton was extremely hurt, and leaving the company didn't want to take with any money, beside the amount he had put in. He said he didn't want to be one of the many people in Marilyn’s life who took advantage of her. Marilyn cried when she heard  him. Sadly that was also the end of protective and loyal friendship.


סיפור יחסיהם של מריליון מונרו וארתור מילר הוא מרתק בפני עצמו ומגיע לו פוסט שלם. הנישואין שלהם, שלמרילין היו תקוות גדולות לגביהם, לא שרדו לאורך הזמן, ואולי אחת הסיבות לכך היא המתח שארתור הרגיש כלפי מילטון. הוא קינא כלפי התפקיד הגדול שתפס מילטון בחייה של אישתו, אך לא נתן את הדעת לכך שהחברות הזו היוותה את הבסיס היציב והאמיתי היחיד בחייה. המתח בהדרגה הרחיק בין השניים, ומרילין שנכלאה בקונפליקט שבין החברות והשותפות שלה עם מילטון ליחסיה עם בעלה שרצתה נורא שיצליחו החליטה לפרק את השותפות העסקית עם מילטון. הוא נפגע נורא, ובעזיבתו לא היה מוכן לקחת שום רווחים מלבד הסכום ההתחלתי שהשקיע בחברה. הוא אמר שאינו רוצה להיות עוד אחד מכל האנשים שניצלו את מרילין במהלך חייה. מרילין בכתה כששמעה אותו. עצוב, אך זה היה גם סיום יחס חברותם הנאמנה.






It's actually blue


What I love about Marilyn, is that she is see through. Like a person  with a very thin skin, you can almost see her veins. She is completely transparent emotionally. And she was a person feeling everything. I think that was what made her photographs so touching and once seen - beloved forever. You are probably familiar with the frequent attempts to imitate her. Maybe people think that bleaching the hair and putting red lipstick is enough? I think that the only thing that can make someone resemble Marilyn is clearing one's soul, crying a lot, allowing her self to feel- loneliness, longing, pain, dispair, great hope and excitement, love for the humane and the kind and simply being a child. Laughing out loud, saying something dumb and not being afraid how it will look or sound. Only that kind of an emotional freedom cam make one feel and shine like Marilyn. The color of the hair is less important.

מה שאני אוהבת במרילין זה שהיא שקופה. כמו אדם עם עור מאוד דק, אפשר כמעט לראות את הורידים שלה. השקיפות שלה היא רגשית ומרילין היתה אדם שהרגיש הכול. בעיני זה מה שהפך את התמונות שלה לנוגעות כל כך ואהובות לנצח ע"י כל מי שרואה אותן. אני תמיד משתוממת כנגד הנסיונות הרבים לחקות אותה, שאתם בטח מכירים. אולי אנשים חושבים ששיער מחומצן וליפסטיק אדום זה מספיק למשימה זו. אך זה אף פעם לא מרגיש דומה אף במקצת, כי מה שבאמת צריך כדי להצטלם כמוה זה לנקות את הנשמה שלך, לבכות הרבה, להרשות לעצמך להרגיש-בדידות, כמיהה, יאוש, שמחה גדולה, תקווה או התרגשות. להרשות לעצמך לאהוב במלוא מובן המילה, ולחלק את האהבה הזו לאנשים סביבך, בחיוך, בצחוק רם, בהתלהבות ילדותית. לא לפחד להראות מטופשת, לא לחשוב כיצד זה יראה או ישמע, להיות אותה ילדה לפני כל המחנכים ואיסוריהם, וכל הניסיון המר מהחיים. רק חופש רגשי כזה יכול לגרום לך להרגיש ולזרוח כמו מרילין. הצבע של השיער פחות חשוב כאן.





  
"Milton Greene, I love you dearly and not for your house and hospitality merely it’s that I think you are superb and that my dear is not just a blurb. "  telegram  from Monroe to  Greene.  
September 14th, 1949 


 the black sitting, 1956

What I think that was wonderful about the relationship between Milton and Marilyn, is that somehow he gave her the feeling that she was accepted and loved for whatever she was. Their connection was so strong that she let herself go off guards, allowed herself to be true, sometimes happy, sometimes sad, sometimes playful and other times sensual. She did not have to or was trying to be sexy all the time, like it is interpreted in our days, she was her authentic self, and that is damn sexy. Milton gave her the confidence and the freedom to be. And she was herself. 

מה שאני חושבת שהיה נפלא במערכת היחסים בין מילטון למרילין הוא זה שאיכשהו מילטון נתן לה את ההרגשה שהיא היתה מקובלת ואהובה כפי שהיא. הקשר ביניהם היה כל כך חזק, שהיא הניחה לשומריה והרשתה לעצמה להיות הכול- לפעמים שמחה, לפעמים עצובה, לפעמים שובבה, בפעמים אחרות  חושנית. היא לא היתה חייבת, ולא היא ניסתה להיות סקסית וחושנית כל הזמן, כפי שזה נדרש בזמננו, היא פשוט היתה אותנטית וזה סקסי בטירוף. מילטון נתן לה את הביטחון והחופש להיות. והיא היתה עצמה.



Marilyn and her Milton

There are a lot of chilling stories about Marilyn's last days. One of them is that Amy, Milton's wife, had a dream about Marilyn and begged Milton to go see her. They haven't spoken in four years, so decided to call, talked to her for a while and believed Marilyn when she said she was doing OK. A short time  after they found out she she was gone. Later he told Amy that he should have listened to her and go see Marilyn. He returned to work as a photographer, but the story with Marilyn has left it's mark, he became bitter, somewhat disillusioned, and more dependent on alcohol and drugs than ever. I find Amy's words amazingly wise and penetrating, something we should all learn from : "I was never jealous of Marilyn. Arthur was always jealous of Milton, which is interesting in a way. Arthur had another life. Why should he be jealous? I didn't need Marilyn Monroe, but she sure as hell needed Milton Greene, and he needed her, because both of them were never the same after that. These two people should have been together through thick and thin. Nothing....nothing should have put them apart. I was smart enough to realize that. If Arthur had been smart enough to realize that, it would have been a whole other life for both of them."

יש הרבה סיפורים מצמררים על הימים האחרונים של מרילין. אחד מהם הוא כי איימי, אשתו של מילטון, חלמה על מרילין ואמרה למילטון שיש לה הרגשה רעה ושהוא צריך לבקר אותה. זה היה ארבע שנים אחרי שנפרדו דרכיהם והם לא היו בקשר. מילטון התקשר, הם שוחחו  במשך זמן מה ומילטון האמין לה כשאמרה שהיא תהיה בסדר. זמן קצר לאחר מכן נודע להם על מותה. מאוחר יותר הוא אמר לאיימי שהיא צדקה, הוא היה צריך ללכת אליה. מילטון חזר לעבוד כצלם, אך הסיפור עם מרילין השפיע עליו, הוא הפך למריר ומפוכח והתלות שלו על אלכוהול וסמים גדלה עם השנים. דבריה של איימי נבונים ונוקבים בצורה בלתי רגילה: "מעולם לא קינאתי מרילין. ארתור תמיד היה קינא במילטון, שזה מעניין. לארתור היו חיים אחרים. למה הוא היה צריך לקנא? לא הייתי זקוקה למרילין מונרו, אבל היא היתה זקוקה למילטון גרין, והוא היה זקוק לה, כי שניהם לא היו אותו דבר אחרי זה. אלה שני אנשים שהיו צריכים להיות יחד בטוב וברע. שום דבר לא היה צריך להפריד ביניהם. הייתי חכמה מספיק כדי להבין את זה. אם ארתור היה חכם מספיק בכדי להבין זאת, היו לשניהם חיים אחרים לגמרי."




their last session together - the Red Sitting, 1957



In a 1982 interview Milton told a Los Angeles's newspaper :"I thought I'd seen them all; being in the business I'd seen so many models and actresses. But I'd never seen anyone with that tone of voice, that kindness, that real softness. If she saw a dead dog in the road, she'd cry. She was so super-sensitive you had to watch your tone of voice all the time. Later I was to find out that she was schizoid - that she could be absolutely brilliant or absolutely kind, then, the total opposite." I think this sentence by Milton summarizes the the secret magic of his work with Marilyn :"All I did was believe in her. She was a marvelous, loving, wonderful person I don't think many people understood."

בראיון מ1982 מילטון סיפר: "חשבתי שראיתי כבר את כולן, בהיותי בשו-ביזנס, ראיתי כל כך הרבה דוגמניות ושחקניות. אך מעולם לא ראיתי מישהו עם כזה צבע קול, כזה טוב לב, כזה רוך אמיתי. אם היא ראתה כלב פצוע, היא היתה בוכה. היא היתה כל כך רגישה שהיית צריך לשמור על טון הדיבור שלך כל הזמן. מאוחר יותר גיליתי שהיא סכיזואידית-היא יכלה להיות מבריקה וטובה לגמרי ואז ההפך הגמור ". המשפט הזה בעיני מסכם את  את הקסם הסודי של עבודתו עם מרילין: ".. כל מה שעשיתי היה להאמין בה. היא היתה אדם מרהיב, אוהב מופלא, שאני לא חושב שהרבה אנשים הבינו."

Five days ago it has been 50 years since Marilyn's  passing away (August 5th, 1962). I did not know that, and already started writing this post. I guess the world is tuned somehow. So this post is dedicated to her. May she rest in piece.

לפני חמישה ימים היו 50 שנה ליום מותה של מרילין (5 באוגוסט, 1962). לא ידעתי את זה, וכבר התחלתי לעבוד על הפוסט. אני מניחה שהעולם באמת מתכוונן איכשהו.. אז הפוסט הזה מוקדש לה, שתנוח על משכבה לשלום.




So what do you think /feel ? This has been a pretty emotional post for me. Something about Marilyn touches me very deeply, I can't really explain. I was planning only to tell you about the photography that inspires me, but I went out on some journey with her, and could stop my self from telling you the story behind these shots. 
I know it was a long post, but how do you guys feel about photography? Any of the bloggers reading this, taking their own pictures? Working with partners? How does it feel for you? Anything you find most particularly helpful?  inspiring?
I would love to know for instance how did the session between these two sound. Did Milton tell her what to do, make jokes, complement her, or did he give her complete a silent freedom (the last one scares me foe example). I would LOVE to hear you thought and impressions on any of the above. 

I hope you enjoyed this post, I really enjoyed working on it. You are welcome to join this blog as a reader, I think at this point I need your support :) 
Till soon and a Lovely Day to all of us:) 

אז מה אתם מרגישים / חושבים ? הפוסט הזה היה אמוציונאלי למדי עבורי, משהו בקשר למרילין נוגע בי עמוקות, אני לא ממש יכולה להסביר. רציתי רק לספר על צילומים שאני מוצאת מרגשים, אך יצאתי לאיזה מסע איתה, ולא יכולתי שלא לספר לכם את הסיפור שמאחורי התמונות.
אני יודעת שזה היה פוסט ארוך, אך איך אתם, הקוראים היקרים שלי מרגישים כלפי צילום? יש כאן בלוגרים שמצלמים את עצמם? עובדים עם בני זוג או חברים עבור זה? יש משהו שאתם מוציאים כעוזר במיוחד? 
למשל היתי מתה לדעת איך נראה או יותר נכון נשמע סשן צילום בין שני אלו. האם מילטון אמר לה מה לעשות, סיפר בדיחות, החמיא לה, או שהוא נתן לה חופש ושקט מוחלט (האחרון מפחיד אותי למשל). אני ממש רוצה לשמוע את מחשבותיכם והתרשמותכם בקשר לכל הדברים שדיברתי עליהם, או לחלק מהם. 

אני מקווה שנהניתם מהפוסט הזה, אני מאוד נהניתי לעבוד עליו. אתם מוזמנים להצטרף לרשימת הקוראים של הבלוג, אני חושבת שבשלב הזה אני זקוקה לתמיכתכם. 
נשתמע בקרוב ויום מקסים לכולנו:)!


Sourses - מקורות
Images - תמונות

Photos: Milton H. Greene. Copyright 2010 The Archives Images. All photos are copyrighted by their owners and may not be reproduced. For more information and permissions of use for the Milton H. Greene Archives or to purchase prints, go here.





Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...