Working on the White Bathing Suit - עובדת על בגד הים הלבן

 Monroe by Jock Carroll, 1953
 Kelly, Elle Magazine, 1955

 Bardot, Cannes, 1953

Tweet

Sewing, round - תפירה, גלגול - 2012

אז איך ולמה בעצם אנשים מתחילים לתפור?

אומרים שהרעיונות האנושיים, הם משהו שמסתובב בעולם,ואם אדם אחד חושב על משהו, סביר להניח שמישהו אי שם בעולם חשב על זה גם (או שיעשה זאת בקרוב:)). יש אנשים שהמחשבה זו עשויה לדכא אותם, אך אני אוהבת אותה דווקא. איכשהו הרעיון של העולם כתודעה אנושית גדולה מרגיע ומנחם אותי. זה נחמד להיות חלק ממשהו גדול שיותר חכם מסך חלקיו.

התופעה של נשים שחוזרות לתפור היא כלל עולמית, והיא הולכת וגוברת בקצב מדבק, אם נשפוט לפי כמות הבלוגים וקהילות האינטרנט הנולדות, החוגים החדשים שנפתחים, או אפילו העובדה כי רבות מהחברות שלי התחילו לחשוב על כך לאחרונה.

אני חושבת שהדברים קשורים בכמה גורמים. ראשית מדובר בתופעה אנדרגראונדית, שנולדה מתנועה אנטי צרכנית מודעת פחות או יותר שמתרחשת בעולם. החנויות שלנו מלאות בבגדים, בכמויות עצומות, חלקם, אם לא כולם עשוים באיכות נמוכה, כידוע לנו- במדינות עולם שלישי, ואנו נאלצות לשלם מחירים גבוהים על דברים שאנו זורקות או (תורמות במקרה הטוב) בשנה הבאה.

אני זוכרת תופסת את עצמי לא פעם באיזה שיטוט תועה בקניון במחשבה על מה עושים אח"כ עם כל הבד הזה? כל העבודה האנושית שהושקעה בלעשות קולקציות אחרי קולקציות לא ממש קולעות, שאיכותן וערכן יורד אחרי עונה או שתיים, יקרות ופשוט גדולות מדי בכמותן מכדי שנקנה את כולן (שוב ושוב..). אני חושבת שהיצור ההמוני מייצר בזבוז נוראי, ובסוף עם כל השפע הזה אנו נותרות רעבות, או מלאות, אך לא בדברים המזינים באמת, כמו הגוף אחרי ארוחות ג'אנק פוד.

אולי מהסיבה הזו שוטף את עולם בזמן האחרון גל געגועים לדברים של פעם, וערכו של וינטאז' עלה לעין שיעור? אנחנו מחפשים את הדברים ששרדו במבחן הזמן, בעלי ערך רגשי, אולי קצת משמעות היסטורית, ואם אפשר גם כאלה שנעשו באהבה ובקפדנות, ע"י אנשי מקצוע שמיומנותם עברה מדור לדור (או לכל הפחות לא יוצרו בסין :)?..

הנוסטלגיה לדברים של פעם הולכת יד ביד עם החזרה למכונת התפירה. מעבר למיומנות הסבתות שחוזרת מתהום השכחה, אנשים מחפשים גזרות וינטאג', מגזינים ישנים, ספרי תפירה וגזירה, שלא נדבר על כפתורים, בדים וסרטים. בקיצור, אם יש לכם אימא ששמרה את מכונת התפירה ואת הספר משנות ה50, אתן בחורות עשירות.

הפן השלישי של התופעה היא המלחמה הפמיניסטית באידיאל היופי האחיד שנכפה עלינו מהתקשורת וממדפי החנויות, המייצר, מה לעשות, דימוי גוף שלילי. נשים רבות התעייפו להתאים את גופן למידות שמציעים להן, והן רוצות להתאים את הבגדים לגופן. נשים בעלות חזה גדול שמאסו בB-CUP הסטנדרטי, נשים מעל מידה 42, או כאלה במידה 42 שלא רוצות ללבוש מיני, החלו מחפשות לעצמן אלטרנטיבות. בהתחלה בחנויות וינטאז' ויד שניה, אח"כ בחנויות של מעצבים אינדיים (independed designers) באטסי או מודקלוף {שזה אגב האתר להתלבש בו כמו זואי דה-שאנל}:), ולאט לאט ולא בלי עזרה הדדית, עשרות הדרכות חינמיות שפרסמו בלוגריות, קורסים אינטרנטיים מהממים שנפתחו, ספרים טובים שיצאו, שיותר ויותר נשים בעולם תופרות ולא מסתכלות אחורה. 

*******

תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה, נכנסתי לפייסבוק ועיני נדדו לעבר כמה תמונות מהפקת בגדי הים החדשה של "לאישה". אז חוץ באמת מבגדי הים הנוסטלגיים (בא לי להגיד זה מתקרב, מתקרב..), המראות די קשים לצפיה. 

מה אני אגיד לכם, קצת אירוני שהן מחזיקות דגל שחור. אם הדוגמניות של שנות ה50, אליהן מנסה ההפקה הזו להחזיר אותנו שידרו חיות ותשוקה לחיים, כאן אני יותר במצב רוח של לוויה. השחור סמלי לרזון הקיצוני שלהן  ואם אתיחס לעצמי כאל לקוחה פוטנציאלית, אז המחשבה שעוברת בראשי היא שאני ממש לא רוצה להראות ככה, לא נראה לי שכיף להן, ולכן גם לא בא לי לקנות את בגדי הים שהן לובשות. אבל זו כל המטרה של הפקות אופנה, לא? כנראה שמשהו פה בכל זאת השתבש בתהליך.

אחרי התכתבות מעניינית עם אישה ובלוגרית אחרת, הבנתי שאני ורצה להוסיף עוד נקודה לדיון. קודם כל שיהיה ברור- אני בעד מגוון ושונות, ומעריכה אסתטית את כל הביטוים של היופי הנשי, גם הרזה. חלק מחברותיי הטובות! אימא שלי רזה!:) 
וגם אני היתי שם ומתישהו בטח אשוב, לפחות לתקופה.
אבל אני יודעת איזה השפעה הרסנית יש לאידיאל הרזה הזה על הדימוי העצמי של ילדות, וכמה נשים בוגרות מרגישות מודרות ולא לגיטימיות כשהן מסתכלות בקטלוגים מן הסוג. ואז אני שואלת את עצמי- למה? זו הרי הפקה לבגדי ים בסגנון רטרו,רובם שלמים,מאוד מחמיאים, למה לא לקחת דוגמניות מלאות יותר? למה לא לקחת כל מיני דוגמניות? 
זה מכעיס אותי שלא נשמע קולן של כל הנשים, נשים שאולי שכחו שהן הלקוחות, למען השם. אני כותבת  בצורה די חריפה, ואני לא רוצה לעדן את זה, כי אני מקווה שכשמישהו בתעשייה יתקל בפוסט הזה, ובבלוגים שדעה דומה מופיעה שם, יקרא ויקשיב.
זה לא מתאים יותר חברים, התקופה השתנתה. כדאי שנדביק את הקצב לא רק בטרנדים אלא גם במה שעומד מאחוריהם.


לסיום,כדי להדגים לכם את הנקודה שלי ולשפר לנו קצת את מצב הרוח, אשים לכם כמה תמונות של מרילין, גם בתקופה הרזה שלה אגב, אך תראו כמה מעוררת תאבון..

התכוונתי לספר לכם גם קצת על הנפשות הפועלות בעולם התפירה הוירטואלי, אך זהו, התעצבנתי, ולמען הסדר הטוב אמשיך בפעם הבא. 

stay tuned and please, go and eat something:)

The Perfect Bathing Suit - בגד הים המושלם

הבוקר הלכתי לאסוף ספר מהדואר, שחיכיתי לו הרבה זמן. זו הביוגרפיה של אחת ממעצבות האופנה המשפיעות של 

המאה העשרים, תאמינו או לא- של בגדי ים. 

אני לא יודעת מה מרגש אותי יותר, בחיי, בגדי הים המהממים האלו, שכל אחד מהם הוא יצירת אומנות (עם או בלי דוגמנית בתוכו) או העובדה שעיצבה אותם אישה ואישיות מיוחדת במינה, סיפור נדיר בפני עצמו לזמנים ההם. 

רוז מרי רייד - Rose Marie Reid 
(1906-1978) נולדה כדור שישי למשפחה מורמונית, ולמדה לתפור מאימא שלה. מעניין כי המיומנות הזו נחשבה לבסיסית בימים עברו, כל אישה שרצתה להראות טוב למדה לתפור, פשוט כי לתפור בגדים בהזמנה היה יקר, ופס היצור ההמוני בסגנון H&M עדיין לא היה קיים. אימא של רוז מרי למדה לתפור בהתכתבות (!), ומבלי להשתמש בגזרות יצרה בגדים בצורה כל כך מופלאה שהפכה לתופרת מבוקשת בישוב. הילדים ישבו עימה בסטודיו, ספגו את האווירה ושיחקו בלתפור תחפושות ותלבושות לבובות שלהם.

Nancy Berg and model in Rose Marie Reid “Hourglass Maillots”, photo by Nina Leen, 
July 1952

מה שאת באמת צריכה, זה בגד ים חדש בשביל להשתזף, את זה משנה שעברה בשביל לשחות" 
ועוד אחד סתם בשביל הכיף". רוז מרי רייד

את בגד הים הראשון עשתה רוז מרי, כמו תמיד באגדות אורבניות, מבלי להתכוון. באותה תקופה, ואנחנו מדברים על שנות השלושים של המאה הקודמת, מרבית בגדי הים היו עשוים מסריגים, שאף על פי שעטפו את הגוף, היו הופכים לכבדים ונתמתחים אחרי השחיה. בעלה, ג'ק רייד, היה מורה לשחיה ונהג להתלונן על כך באוזניה. אז כדי לשמח אותו, או כדי שיפסיק להתלונן, רוז מרי לקחה מעיל כותנה ישן ותפרה ממנו בגד ים חדשני שישב על הגוף בצורה הדוקה באמצעות מערכת שרוכים צדדית. החברים בבריכה התלהבו, ג'ק זיהה הזדמנות להגדיל את ההכנסה המשפחתית, ואחרי כמה שכנועים ותפילה לישו, רוז מרי החליטה לנסות. היא עשתה גרסה נוספת לבגד הים, ג'ק לקח אותה לחנות המקומית, ואחרי שענה ש"בוודאי שהחברה שלהם מייצרת בגדי ים גם לנשים", קיבל הזמנה ל160 "חליפות שחיה"( Swimming  Suits , כינוי יפה, לא?).
רוז מרי לא ידעה כלום על ניהול יצור בסדר גודל כזה, אז היא התקשרה לחברת זינגר וביקשה מהם את מספרי הטלפון של הנשים שרכשו את מכונות התפירה שלהם באיזור שלה. הזמנה הראשונה נתפרה ע"י 16 תופרות ביתיות, ונמכרה ב10000$.   

לא מצאתי תיעוד לקולקציה הראשונה שלה, אך אני מתארת לעצמי שזה היה משהו דומה לבגד שאווה גרדנר לובשת (שימו לב לחלק התחתון של בגד הים)

אגב, זהו עדין לא היה ביקיני, אלא "חליפת שחיה בת שני חלקים", או "טנקיני", כמו בדוגמא הזו, מהעיצובים המוקדמים של רוז מרי. בגלל הרקע המורמוני שלה, רוז מרי הפסיקה לייצר בגדי ים אחרי שנחשף הפופיק..:)
ככל שהחברה גדלה, ורוז מרי התחילה להאמין שזה באמת קורה לה, היצירתיות שלה החלה לפרוח. אם בשנה הראשונה היו לה שישה עיצובים, בקולקציה הבאה היא הציגה יותר ממאה עיצובים שונים לעונה. 
מעבר לדגמים המרהיבים, בגדי הים של רוז מרי ישבו על הגוף, כמו אף בגד ים אחר שאנו מכירות מימנו, וזאת בזכות מערכת מבנים פנימיים חדשניים, שיותר הזכירו את הקונסטרוקציות המתוחכמות של ההוט קוטור מאשר את בגדי הים הספורטיביים שהיו נהוגים בזמנה, או את הלייקרות הנמתחות של ימינו. 
רוז מרי האמינה שעל מנת שהאישה תרגיש בנוח בבגד הים, עליה להיות מכוסה ו"אסופה" במקומות הנכונים. היא נהגה לומר ש-"אין דבר האכזרי כל כך בכנותו, כמו בגד הים" (Burr & Peterson, p.45), והפילוסופיה שלה היתה לגרום לנשים להרגיש בבגדי הים שלהן יפות וזוהרות כמו בבגדי ערב.

(:  "!..בגדי ים מפוסלים - לשחיה, לשמש, לפסיכולוגיה"

"רוז מרי רייד- אבני החן של הים"

תוך מספר שנים היא הפכה את החברה שלה לאחת המצליחות בקנדה ( כן, מסתבר שיש כמה דברים טובים שיצאו משם:)),המכירות שילשו את עצמן כל שנה, אך רוז מרי, בעלת חשיבה עסקית נבונה מאוד, עבדה על הפריצה לאמריקה.

השוק האמריקאי נשלט באותה תקופה ע"י חברות גדולות וותיקות כ- Catalina, Cole ו-Jantzen (שגם להם היו בגדי ים פנטסטיים שאני מקווה לספר עלים בפוסט נפרד), ועל מנת לבלוט, רוז מרי היתה צריכה להביא משהו מקורי במיוחד.
לאורך השנים היא אהבה לעשות ניסוים עם בדים שונים שלא היו מקובלים לשימוש עבור בגדי ים, ותמיד חיפשה את הדבר המעניין הבא.
יום אחד בחנות בקליפורניה, רוז מרי שמה לב לחוט מטאלי שעמד בצד, ושאלה למה הוא משמש. בעל החנות אמר לה שעושים עימו סיומות ועבודות רקמה. רוז ביקשה חתיכה ורצה לאמבטיה שלה במלון, שם היא הטבילה אותו במי מלח וחיכתה לראות מה יקרה. שום דבר לא קרה, אז היא קנתה במהרה את כל הגליל, לקחה את החוט ליצרן הבדים שלה, אותו השביעה לסודיות, ויצרה את נוסחת האריג המטאלי שהפך אותה למפוסמת.

בגד הים המוזהב הפך לסנסציה, ונקנה ע"י הסטודיו עבור ריטה הייוורת, במחיר 90$ (כ1000$ בימינו), כשרוב בגדי הים נמכרו באותה תקופה במחיר 6.95$. עם יציאת גילדה לאקרנים ב-1946 ריטה הפכה לכוכבת הנחשקת בארה"ב ועימה כל מה שהיא לבשה.

ריטה היוורת מקדמת את "גילדה" בבגד הים המוזהב של רוז מרי רייד

 Rita Hayworth in Rose Marie Reid's Golden Bathing Suit 

רוז מרי הפכה למעצבת המועדפת על כוכבות הקולנוע, ומרילין (מונרו) אף נהגה לצחוק כי היא נותנת לרוז מרי את אותו הקרדיט כמו לאימא טבע על הצלחתה.

ב1951, מגזין LIFE הילל את קולקציית "שעון החול" של רוז מרי וכינה אותה "העיצוב המתקדם של השנה" (ראו גם תמונה שניה בפוסט). רוז מרי סגרה את המפעל הקנדי, התגרשה מהבן זוג (המתעלל, אגב) ובין השנים 1954 ל1959 הפכה ליצרנית בגדי הים הגדולה בעולם, עם מכירות ב49 מדינות.

"שעון החול" של רוז מרי רייד

הזוית הפמיניסטית בסיפור היא העובדה שרוז מרי הצליחה לשרוד ואף לשגשג בעולם עסקי גברי ברובו, היתה אשת מכירות ושיווק טובה בנוסף למעצבת מוכשרת, נאבקה על השליטה בחברה שלה, ובסופו של דבר הצליחה גם להשתחרר מנישואים קשים, על אף הרקע המסורתי והתקופה  השמרנית (ראו עונות ראשונות של מד מן:)).

ויש גם זוית יהודית משעשעת למדי. הערכים המורמונים של רוז מרי לא היו רק מסורת עבורה, ולאורך חייה היא נותרה נוצריה מאמינה ומסורה, שעמלה על הפצתה של אמונתה הלאה. היא תמיד התענינה ונמשכה לעבוד עם יהודים, וכחלק מההערכה שלה כלפיהם, רצתה "לעזור" להם. רוז מרי באה ממסורת משפחתית רוחנית שהאמינה שמקומם של יהודים הוא בארץ ישראל, אך בסוף אלוהים יפתח להם את הלב והם יראו את האמת..:)
כשחיה בהוליווד עסקה במיסיונריות נוצרית בקרב הקהילה היהודית המקומית, וניסתה להניעם לקבל את ישו כמשיח האמיתי. לגבי אחוזי ההצלחה שלה אין לי נתונים:)

אחרי שנים של קריירה מזהירה, רוז מרי רייד מכרה את חלקה בחברה ב1962, כשנהיה ברור שהביקיני ניצח את "חליפת השחיה" האלגנטית.

היו לה שלושה ילדים, להם הורישה אחוזה יפהיפיה בברנטווד, קליפורניה. 

היא נפטרה ב1978, שנה שבה נולדתי, רק כדי לגלות את העבודות היפהיפיות שלה 33 שנה מאוחר יותר.

רוז מרי רייד (משמאל) עם דוגמנית הלובשת את בגד הים שלה (צילום מתוך הספר)

                 לקריאה וצילומים מעניינים נוספים -

http://www.glamoursplash.com

http://myvintagevogue.com/

סופ"ש נעים! :)

Tweet