 |
the Rock Sitting, 1953
|
Lately, while contemplating about taking my own pictures for the blog, I started thinking more about the photography that moves me and how to express it in my own trials. In general, I am more of the person behind the scenes, not because I am insecure or don't like the attention:), but because I was always more interested in making things, than presenting them. I've always chosen being a subject over object, if I shall put it in Jessica Benjamin's words. Recently the blogosphere has opened new possibilities for people like me, I can now eat my cake and have it too, make the clothes, shoot them and maybe even present them. It seems we don't have to make a choice anymore - we can (at least theoretically) do it all. Of course I am assuming here we do it well.
לאחרונה, בעודי מהרהרת ברעיון של להצטלם לבלוג, התחלתי לחשוב על צילום שאני בעצמי מוצאת מרגש וכיצד אוכל לבטא זאת בניסויים שלי פה. בעיקרון, אם צריך לבחור, אני מעדיפה תמיד את מאחורי הקלעים, לא משום שאני ביישנית או לא אוהבת תשומת לב :) אלא כי אני אוהבת יותר ליצור ולנהל דברים, להיות ה"סובייקט" ולא ה"אובייקט", במילותיה של ג'סיקה בנג'מין. אך לאחרונה הבלוגוספרה פתחה בפניי אפשרויות חדשות, נראה כי לא צריך לבחור יותר, אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לעשות בגדים, לצלם אותם ואולי אפילו להציג אותם בעצמי. לפחות תיאורטית נראה כי אנחנו יכולים לעשות הכול. בהנחה שאנו עושים זאת טוב כמובן.
Now putting the big issue of privacy aside, my other concern is that I like my photography the way I like it. I know exactly what I want and working with other people who might have a different taste has allways been hard for me. Right now it's my dear husband who I ask to take my photos over and over. Now he is a film director, you can imagine he is not very responsive to my directions. Well, it got me thinking, and this post was born.
אם נעזוב שניה את נושא אובדן הפרטיות המלחיץ למדי, דבר נוסף שאני חושבת עליו הוא העובדה שאני אוהבת את צילום כמו שאני אוהבת אותו. אני יודעת בדיוק מה יפה בעיני ומה אני רוצה, ולכן לעבוד עם אנשים אחרים, שיכולים להיות בעלי טעם אומנותי שונה, תמיד היה לי קצת קשה. בימים אלו זהו בן זוגי היקר והמסכן, ממנו אני מבקשת לצלם אותי שוב, ואז עוד פעם. עכשיו הוא במאי בעצמו, ואתם יכולים לתאר לעצמכם שאינו נענה בשמחה להוראות בימוי ממני. אני מבינה אותו:) ובכן, כל זה גרם לי לחשוב והוליד את הפוסט הנוכחי.
I think every woman should have her own Milton Greene. If by any chance you are not familiar with the name, he is that one amazingly sensitive and perceptive photographer who took some of the all time and my favorite Merylin's shots, the ones that showed her true self and humanity . Richard Avedon (another iconic photographer) called Milton Greene "the greatest photographer of women", and shootings of Marilyn Monroe "his greatest creations". We all know Greene's Monroe as an enchanting gypsy, or a barely clad ballerina, but here I collected some of my less known favorites, and it's still a small part of hos collection.
אני חושבת שכל אישה צריכה מילטון גרין בחיים שלה. אם במקרה אתם לא מכירים, מדובר באותו הצלם הרגיש והמוכשר שנתן לעולם כמה מתמונות המענינות ביותר של מרילין. ריצ'ארד אבדון (צלם הוליוודי איקוני נוסף) קרא לגרין- הצלם הגדול ביותר של נשים, ולעבודותיו עם מרילין- יצירות המופת שלו. מלבד הדימוים שכולנו מכירים בהם מרילין מופיעה כצועניה מקסימה או בלרינה שברירית, כאן אשתף אתכם בחלק מעבודותיו הפחות מוכרות והאהובות עלי במיוחד.
 |
| Laurel Canyon, 1953 |
.jpg) |
| this is one of their first sessions together |
Milton
and Merilyn met in 1953. When she saw him (a 27 year old man and a known photographer by this time) Marilyn cried out “But you are just a boy!”. Confused Milton said back -“And you are just a girl!” That, as they say, was the beginning of a beautiful friendship. They
developed the sort of deep bond that Merilyn wouldn't have with no other photographer
or friend, only Milton. In the years that followed he not only became Marilyn's
personal photographer, but also her artistic adviser, her agent, and then
business partner in 'Marilyn Monroe Productions'.
מילטון ומרילין הכירו ב1953. כשראתה אותו לראשונה (צלם בעל שם, בן 27)פלטה "אבל אתה רק ילד!" מילטון הנבוך ענה "ואת רק ילדה!", וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה בין השניים. מילטון ומרילין פיתחו קשר שלא היה למרילין עם אף אחד צלם או חבר אחר, רק מילטון. בשנים שבאו אחרי מילטון הפך לא רק לצלם האישי של מרילין, אלא גם יועצה האומנותי, סוכנה ואז שותף ב"הפקות מרילין מונרו".
One of my favorite Greene's shootings - the breathtaking
Peasant Sitting, 1956
 |
| מסדרות הצילומים האהובה עלי- ישיבת הכפריה, 1956 |
It was a true friendship. At times, when Marilyn needed support she stayed with Milton's family, his wife Amy and his son Joshua, who she babysitted. It was while living in their home in Connecticut that Marilyn recovered from her marriage to Joe DiMaggio, escaping the press, and the empty bombshell persona she was trapped into in Hollywood. Taking his advice she moved to NY, started taking acting classes with Lee Strasberg, and became stronger and more independent, re-negotiating her contract with Fox Studios.
Milton was the that good friend that shot Marilyn's and Arthur Millers' wedding. Are you familiar with those beautiful photos?
זו היתה חברות אמיתית. לעתים, כשמרילין נזקקה לתמיכה היא חיה עם משפחתו של מילטון, אישתו איימי ובנם ג'ושוע, לו היתה עושה בייביסיר. זה היה בביתם בקוניטיקוט שהיא החלימה מסיום יחסיה עם ג'ו דמג'יו, והסתרתרה מהתקשורת, בורחת מפרסונת היפיפיה הריקנית שנכלאה אליה בהוליווד. זה היה בעצתו שהיא עברה לניו יורק, החלה ללמוד משחק אצל לי סטרסברג והפכה לחזקה ועצמאית יותר- מה שהתבטאה בין השאר במשא ומתן המחודש שניהלה עם אולפני פוקס.
מילטון היה החבר הטוב שצילם את חתונתה עם ארתור מילר. אתם מכירים את התמונות המקסימות האלה?
Marylin and Athur is another extremely interssting story, that deserves a post of it's own. Their marriage, that Marilyn had such high hopes for, did not work out, and maybe one of the reasons was the tention Arthur felt toward Milton. Arthur was jealous of the big role Milton played in Marilyn's life, but hasn't realized that this friendship was Marilyn's one true and secure place in life. The pressure slowly drew Milton and Marilyn apart, and Marilyn, who was caught in the middle between her long time friend
and business partner, and her husband, decided to terminate the partnership with Milton. Milton was extremely hurt, and leaving the company didn't want to take with any money, beside the amount he had put in. He said he didn't want to be one of the many people in
Marilyn’s life who took advantage of her. Marilyn cried when she heard him. Sadly that was also the end of protective and loyal friendship.
סיפור יחסיהם של מריליון מונרו וארתור מילר הוא מרתק בפני עצמו ומגיע לו פוסט שלם. הנישואין שלהם, שלמרילין היו תקוות גדולות לגביהם, לא שרדו לאורך הזמן, ואולי אחת הסיבות לכך היא המתח שארתור הרגיש כלפי מילטון. הוא קינא כלפי התפקיד הגדול שתפס מילטון בחייה של אישתו, אך לא נתן את הדעת לכך שהחברות הזו היוותה את הבסיס היציב והאמיתי היחיד בחייה. המתח בהדרגה הרחיק בין השניים, ומרילין שנכלאה בקונפליקט שבין החברות והשותפות שלה עם מילטון ליחסיה עם בעלה שרצתה נורא שיצליחו החליטה לפרק את השותפות העסקית עם מילטון. הוא נפגע נורא, ובעזיבתו לא היה מוכן לקחת שום רווחים מלבד הסכום ההתחלתי שהשקיע בחברה. הוא אמר שאינו רוצה להיות עוד אחד מכל האנשים שניצלו את מרילין במהלך חייה. מרילין בכתה כששמעה אותו. עצוב, אך זה היה גם סיום יחס חברותם הנאמנה.
 |
|
 |
| It's actually blue |
What I love about Marilyn, is that she is see through. Like a person with a very thin skin, you can almost see her veins. She is completely transparent emotionally. And she was a person feeling everything. I think that was what made her photographs so touching and once seen - beloved forever. You are probably familiar with the frequent attempts to imitate her. Maybe people think that bleaching the hair and putting red lipstick is enough? I think that the only thing that can make someone resemble Marilyn is clearing one's soul, crying a lot, allowing her self to feel- loneliness, longing, pain, dispair, great hope and excitement, love for the humane and the kind and simply being a child. Laughing out loud, saying something dumb and not being afraid how it will look or sound. Only that kind of an emotional freedom cam make one feel and shine like Marilyn. The color of the hair is less important.
מה שאני אוהבת במרילין זה שהיא שקופה. כמו אדם עם עור מאוד דק, אפשר כמעט לראות את הורידים שלה. השקיפות שלה היא רגשית ומרילין היתה אדם שהרגיש הכול. בעיני זה מה שהפך את התמונות שלה לנוגעות כל כך ואהובות לנצח ע"י כל מי שרואה אותן. אני תמיד משתוממת כנגד הנסיונות הרבים לחקות אותה, שאתם בטח מכירים. אולי אנשים חושבים ששיער מחומצן וליפסטיק אדום זה מספיק למשימה זו. אך זה אף פעם לא מרגיש דומה אף במקצת, כי מה שבאמת צריך כדי להצטלם כמוה זה לנקות את הנשמה שלך, לבכות הרבה, להרשות לעצמך להרגיש-בדידות, כמיהה, יאוש, שמחה גדולה, תקווה או התרגשות. להרשות לעצמך לאהוב במלוא מובן המילה, ולחלק את האהבה הזו לאנשים סביבך, בחיוך, בצחוק רם, בהתלהבות ילדותית. לא לפחד להראות מטופשת, לא לחשוב כיצד זה יראה או ישמע, להיות אותה ילדה לפני כל המחנכים ואיסוריהם, וכל הניסיון המר מהחיים. רק חופש רגשי כזה יכול לגרום לך להרגיש ולזרוח כמו מרילין. הצבע של השיער פחות חשוב כאן.
 |
"Milton Greene, I love you dearly and not for your house and hospitality merely it’s that I think you are superb and that my dear is not just a blurb. " telegram from Monroe to Greene.
September 14th, 1949
|
 |
| the black sitting, 1956 |
What I think that was wonderful about the relationship between Milton and Marilyn, is that somehow he gave her the feeling that she was accepted and loved for whatever she was. Their connection was so strong that she let herself go off guards, allowed herself to be true, sometimes happy, sometimes sad, sometimes playful and other times sensual. She did not have to or was trying to be sexy all the time, like it is interpreted in our days, she was her authentic self, and that is damn sexy. Milton gave her the confidence and the freedom to be. And she was herself.
מה שאני חושבת שהיה נפלא במערכת היחסים בין מילטון למרילין הוא זה שאיכשהו מילטון נתן לה את ההרגשה שהיא היתה מקובלת ואהובה כפי שהיא. הקשר ביניהם היה כל כך חזק, שהיא הניחה לשומריה והרשתה לעצמה להיות הכול- לפעמים שמחה, לפעמים עצובה, לפעמים שובבה, בפעמים אחרות חושנית. היא לא היתה חייבת, ולא היא ניסתה להיות סקסית וחושנית כל הזמן, כפי שזה נדרש בזמננו, היא פשוט היתה אותנטית וזה סקסי בטירוף. מילטון נתן לה את הביטחון והחופש להיות. והיא היתה עצמה.
 |
| Marilyn and her Milton |
There are a lot of chilling stories about Marilyn's last days. One of them is that Amy, Milton's wife, had a dream about Marilyn and begged Milton to go see her. They haven't spoken in four years, so decided to call, talked to her for a while and believed Marilyn when she said she was doing OK. A short time after they found out she she was gone. Later he told Amy that he should have listened to her and go see Marilyn. He returned to work as a photographer, but the story with Marilyn has left it's mark, he became bitter, somewhat disillusioned, and more dependent on alcohol and drugs than ever. I find Amy's words amazingly wise and penetrating, something we should all learn from : "I was never jealous of Marilyn. Arthur was always jealous of Milton, which is interesting in a way. Arthur had another
life. Why should he be jealous? I didn't need Marilyn Monroe, but she sure as hell needed Milton Greene, and he needed her, because
both of them were never the same after that. These two people should have been together through thick and thin. Nothing....nothing
should have put them apart. I was smart enough to realize that. If Arthur had been smart enough to realize that, it would have
been a whole other life for both of them."
יש הרבה סיפורים מצמררים על הימים האחרונים
של מרילין. אחד מהם הוא כי איימי, אשתו של מילטון, חלמה על מרילין ואמרה למילטון
שיש לה הרגשה רעה ושהוא צריך לבקר אותה. זה היה ארבע שנים אחרי שנפרדו דרכיהם והם
לא היו בקשר. מילטון התקשר, הם שוחחו במשך
זמן מה ומילטון האמין לה כשאמרה שהיא תהיה בסדר. זמן קצר לאחר מכן נודע להם על מותה.
מאוחר יותר הוא אמר לאיימי שהיא צדקה, הוא היה צריך ללכת אליה. מילטון חזר לעבוד כצלם, אך הסיפור עם מרילין השפיע עליו, הוא הפך למריר ומפוכח והתלות שלו על אלכוהול
וסמים גדלה עם השנים. דבריה של איימי נבונים ונוקבים בצורה בלתי רגילה: "מעולם
לא קינאתי מרילין. ארתור תמיד היה קינא במילטון, שזה מעניין. לארתור היו חיים אחרים.
למה הוא היה צריך לקנא? לא הייתי זקוקה למרילין מונרו, אבל היא היתה זקוקה למילטון
גרין, והוא היה זקוק לה, כי שניהם לא היו אותו דבר אחרי זה. אלה שני אנשים שהיו צריכים
להיות יחד בטוב וברע. שום דבר לא היה צריך להפריד ביניהם. הייתי חכמה מספיק כדי להבין
את זה. אם ארתור היה חכם מספיק בכדי להבין זאת, היו לשניהם חיים אחרים לגמרי."
 |
| their last session together - the Red Sitting, 1957 |
In a 1982 interview Milton told a Los Angeles's newspaper :"I thought I'd seen them all; being in the business I'd seen so many models and actresses. But I'd never seen anyone with that tone of voice, that kindness, that real softness. If she saw a dead dog in the road, she'd cry. She was so super-sensitive you had to watch your tone of voice all the time. Later I was to find out that she was schizoid - that she could be absolutely brilliant or absolutely kind, then, the total opposite." I think this sentence by Milton summarizes the the secret magic of his work with Marilyn :"All I did was believe in her. She was a marvelous, loving, wonderful person I don't think many people understood."
בראיון מ1982 מילטון סיפר: "חשבתי שראיתי כבר
את כולן, בהיותי בשו-ביזנס, ראיתי כל כך הרבה דוגמניות ושחקניות. אך מעולם לא
ראיתי מישהו עם כזה צבע קול, כזה טוב לב, כזה רוך אמיתי. אם היא
ראתה כלב פצוע, היא היתה בוכה. היא היתה כל כך רגישה שהיית
צריך לשמור על טון הדיבור שלך כל הזמן. מאוחר יותר גיליתי שהיא
סכיזואידית-היא יכלה להיות מבריקה וטובה לגמרי ואז ההפך
הגמור ". המשפט הזה בעיני מסכם את את
הקסם הסודי של עבודתו עם מרילין: ".. כל מה
שעשיתי היה להאמין בה. היא היתה אדם מרהיב, אוהב מופלא, שאני לא חושב שהרבה
אנשים הבינו."
Five days ago it has been 50 years since Marilyn's passing away (August 5th, 1962). I did not know that, and already started writing this post. I guess the world is tuned somehow. So this post is dedicated to her. May she rest in piece.
לפני חמישה ימים היו 50 שנה ליום מותה של מרילין (5 באוגוסט, 1962). לא ידעתי את זה, וכבר התחלתי לעבוד על הפוסט. אני מניחה שהעולם באמת מתכוונן איכשהו.. אז הפוסט הזה מוקדש לה, שתנוח על משכבה לשלום.
So what do you think /feel ? This has been a pretty emotional post for me. Something about Marilyn touches me very deeply, I can't really explain. I was planning only to tell you about the photography that inspires me, but I went out on some journey with her, and could stop my self from telling you the story behind these shots.
I know it was a long post, but how do you guys feel about photography? Any of the bloggers reading this, taking their own pictures? Working with partners? How does it feel for you? Anything you find most particularly helpful? inspiring?
I would love to know for instance how did the session between these two sound. Did Milton tell her what to do, make jokes, complement her, or did he give her complete a silent freedom (the last one scares me foe example). I would LOVE to hear you thought and impressions on any of the above.
I hope you enjoyed this post, I really enjoyed working on it. You are welcome to join this blog as a reader, I think at this point I need your support :)
Till soon and a Lovely Day to all of us:)
אז מה אתם מרגישים / חושבים ? הפוסט הזה היה אמוציונאלי למדי עבורי, משהו בקשר למרילין נוגע בי עמוקות, אני לא ממש יכולה להסביר. רציתי רק לספר על צילומים שאני מוצאת מרגשים, אך יצאתי לאיזה מסע איתה, ולא יכולתי שלא לספר לכם את הסיפור שמאחורי התמונות.
אני יודעת שזה היה פוסט ארוך, אך איך אתם, הקוראים היקרים שלי מרגישים כלפי צילום? יש כאן בלוגרים שמצלמים את עצמם? עובדים עם בני זוג או חברים עבור זה? יש משהו שאתם מוציאים כעוזר במיוחד?
למשל היתי מתה לדעת איך נראה או יותר נכון נשמע סשן צילום בין שני אלו. האם מילטון אמר לה מה לעשות, סיפר בדיחות, החמיא לה, או שהוא נתן לה חופש ושקט מוחלט (האחרון מפחיד אותי למשל). אני ממש רוצה לשמוע את מחשבותיכם והתרשמותכם בקשר לכל הדברים שדיברתי עליהם, או לחלק מהם.
אני מקווה שנהניתם מהפוסט הזה, אני מאוד נהניתי לעבוד עליו. אתם מוזמנים להצטרף לרשימת הקוראים של הבלוג, אני חושבת שבשלב הזה אני זקוקה לתמיכתכם.
נשתמע בקרוב ויום מקסים לכולנו:)!
Sourses - מקורות
Images - תמונות
Photos: Milton H. Greene. Copyright 2010 The Archives Images. All photos are copyrighted by their owners and may not be reproduced. For more information and permissions of use for the Milton H. Greene Archives or to purchase prints, go here.
